ללא שם

הייתה זו תחושה מוזרה.

טדי הרגיש כאילו חודרים אל תוך כל פרט פצפון בחייו, כאילו פרטיותו נגוזה לעולמי עד, ועם זאת- הוא הרגיש בעצמו מציצן ובלתי רצוי.

נכון, הוא היה שמח וגאה להיות הבן אדם היחידי בעולם שמסוגל לדבר עם אופיליה, ןהיה נרגש מתמיד לעזור לה בהסרת קללתה, אך לצערו הוא אינו לקח בחשבון את הזיקה ההדוקה והחונקת שקשר בין  שניהם בכך שרק קרא את מילותיה המסקרנות.

בנוסף לראייתו שלו, הוא ראה כול מה שעיניה חזו במשך היום, הוא הרגיש בכל חושיו את הרגשותיה בנוסף לשלו, כל אחת ואחת מן המחשבות שלה נדחקו בין מחשבותיו שלו ואפילו חלומותיהם התמזגו להם אל תוך כאוס במשך הלילה.

לא רק שהעניין היה מביך ביותר, מייאש, ומפחיד- הוא גרם לטדי להיות על סף השפיות בעזיבתו של יום אחד בלבד! – והחלק הגרוע ביותר הוא למרות היותו בעצם חצי מהיותה, הוא לא יכל להפסיק לכמות אליה, להתגעגע בכול שנייה שהיא לא הייתה איתו- בקיצור, לפי אותה המחשבה שרצה ולא עזבה את מוחותיהם של השניים- התחרפנות טוטאלית!!!

טדי ואופיליה נתקלו זה בזה בחדר המועדון, והחלו לצרוח מרוב בלבול ותדהמה- למרות שהם ידעו שהם נפגשים  בשעה הזו, ובמקום הזה בדיוק, היה להם כל כך מוזר להחריד לפגוש  את בן זוגם הטלפתי בבשר ודם עד שכול מה שנותר להם היה לצרוח.  כל יושבי החדר הסתכלו עליהם במבט מפוחד, אותו מבט כולל שחוו שניהם באותו הבוקר, כשנמצאו שקועים יחדיו בשינה על הספה הגדולה בחדר המועדון.

שניהם יצאו דרך החור מאחורי תמונתה של האישה השמנה במהרה והמשיכו ללכת וללכת, עד שהיו בטוחים שאף אחד אחר מלבדם לא נמצא במרחק של לפחות שלושה קילומטר ממקום עמידתם.

הם עמדו בדממה לכמה שניות מתנשפים מן המרחק שעברו. כשעיניו של טדי הצטלבו בשלה הוא הרגיש את ליבו דופק בחזקה, בצורה מאוד לא טבעית.

הוא הסיר מבטו ממנה בקושי מסוים ואמר: "עכשיו אני מבין למה הכישוף הזה בלתי חוקי." הוא ניסה לשמור על קלות רוח בטון דיבורו, למרות ששניהם ידעו שהעמדת פנים לא תעבוד, המצב היה די קשה.

אופיליה התכוננה לכתוב משהו בעזרת שרביטה אבל טדי מנע ממנה לעשות זאת בכך שתפס בידה ומשך אותה לאחור. "אם אני לא אקרא יותר כלום מהשרביט שלך, אולי הכישוף הנוראי הזה יתבטל. יש עוד דרכים לתקשר, מה עם שפת הסימנים? –אני יכול ללמוד..." הוא אמר בתקווה פעוטה. מבטה, ותשובתה שנשמעה חלושות בתודעתו שללו את התיאוריה שלו.

טדי בעט בתסכול בדלת כיתה ריקה, "להיות שני אנשים זה.... פשוט מצב מזופת מכף רגל ועד ראש!"

לאחר כמה שניות אופיליה שלחה ידה שוב בכדי לכתוב משהו- אבל טדי קטע אותה כשאמר-" באמת כדאי לך לכתוב בלי לשקול מילים קודם, אני יודע מה את הולכת לכתוב... רגע! אנחנו יכולים לדבר במחשבות שלנו! מי צריך את כתובות האוויר המטופשות האלה?!"

הן לא מטופשות! וחוץ מזה, אנחנו לא יכולים לתקשר בין המחשבות שלנו גולם, כי עוברות במוחנו יותר מחמש מאות מחשבות בדקה, רובן אפילו לא בתודעה שלנו! לא נוכל לשמור על רמת ריכוז מספיק גבוהה בכדי לתקשר במחשבה, אין לנו מספיק אנרגיה לזה ומספיק כדורים נגד כאב ראש! אם אתה רוצה להבין עליך לקרוא את כתובות האוויר המטופשות האלה, ואם לא- לא צריך!

... אבל אם אתה כבר קורא, אתה יודע איפה אנחנו?!

טדי הסתכל מסביבו בחוסר אונים "אין לי מושג, נראה לי שהתרחקנו לאזור בלתי משומש בהוגוורטס או משהו..."

אז איך נחזור?

"אוף, לא יודע! אני חושב שעברתי את היום הקשה ביותר בחיי היום- קשה לי לחשוב בהגיון!"

הירגע כבר, אתה רק צריך להתרגל לזה, אחר כך זה כבר לא יפריע לך ואפילו יהפוך לך לעזר!

ניכר עליה כי היא אינה מוטרדת מעניין הזיקה כמוהו,

"בחצי מהזמן את חווה חיים של מישהו אחר! איך זה לא מפריע לך?!"

ברור שזה מפריע לי, אבל אני פשוט יותר מורגלת ממך!

"מ'זתומרת... כאילו, עברת את זה כבר?"

ברור שכן! לא נולדתי עם ידע בכשפים בלתי חוקיים!

אתה זוכר שסיפרתי לך על הפונדקאי שעזר לי ושלח אותי למשפחה מאמצת מוגלגית? טוב, אני גדלתי במשך שנה בביתו

והוא לימד אותי את הכישוף הזה.

"כלומר... היה לך את הקטע הזה גם איתו?"

היא נאנחה וטפחה על מצחה בייאוש,

יחסית לבחור שמחובר אליי טלפתית אתה ממש לא מבין אותי....

"איך התנתקת מהקשר איתו?"

היא נאנחה שנית, אבל הפעם בעצב.

הוא.... הוא לא שלח אותי למשפחה מאמצת מרצונו. אהבנו מאוד אחד את השני, אפשר לומר... שהיינו אותו בן אדם.

טדי גיחך קצת מן האירוניה בביטוי זה, אבל כשהרגיש את גל העצב העצום, הוא שתק.

הוא רצה לגדל אותי לנצח, ואני רציתי לגדול איתו לנצח, אבל הגורל רצה אחרת. יום אחד הייתה סופת גשמים נוראית. הוא אמר לי לתפוס מקלט במרתף היינות שמתחת לפונדק, אני מניחה שבאותו הזמן הוא ניסה לעזור לאחרים להתחמק מהסופה, כי כזו אישיות הוא היה, מאה אחוז גבורה. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה הנאחזת בכל כוחה בחבית יין, כאילו שזה יעזור להשקיט את הקולות החזקים וכאילו שזה יגרום לוון הפונדקאי להופיע בפתח המרתף בכל רגע.

כשלבסוף דעכה הסופה, כול אנשי העיירה יצאו החוצה ממקלטם והביטו באיטיות בהריסות, ודיברו ביובש על הסופה הנוראה ביותר שראה האזור מזה אלף שנים. לא עניין אותי שהפונדק נהרס עד הגיד האחרון ולא שמעתי את כל האנשים שבכו על בתיהם, כל מה שרציתי היה וון. מצאתי אותו בין קהל אנשים מבוהלים, שוכב בתנוחה מפחידה על הכביש ולא מזיז שריר. חזהו עוד המשיך לשפוך דם מן החור המזעזע בקצהו. וון הוכה בברק קטלני, ולא היה לי שום דבר לעשות לגבי זה.

בצוואתו הוא הזכיר את כתובתה של המשפחה המאמצת "רק למקרה שאמות לפני שיימלאו לה 17." הוא כתב.

טדי בהה בה בדאגה, כאב לו על סיפורה, הסיפור העצוב ביותר ששמע בחייו.

"לפחות קיבלת משפחה שוון המליץ עליה, אז הם בטח נהדרים." הוא ניסה לעודד עודה. עיניה ברקו ממי המלח שהציפו אותן ועמדו לעלות על גדותיהם. היא משכה בכתפיה, וכתבה ביד רועדת-

הם בסדר, הם לא יודעים שאני מכשפה. למעשה, הם בטוחים שאני כרגע בפנימייה יוקרתית בשוויץ על מלגה. לא סיפרתי להם על היותי מכשפה מכמה סיבות, רציתי לחיות חיים רגועים בלי יותר מדי כשפים- שבעצם הביאו למות הוריי והזכירו לי את וון, רציתי שהם יעניקו את ההפסקה מכל זה, וכך באמת הם עשו. אך הכשפים חזרו אליי כמו בומרנג בצורת מכתב הודעה על קבלתי להוגוורטס- לא הראיתי להם אותו מעולם, כי האמת- פחדתי באותו שלב שהם יעיפו אותי החוצה אם הם יגלו שאני מכשפה.

"ובהוגוורטס," הוסיף טדי, והתחיל גם הוא לדמוע מעומס הרגש- "מעולם לא היו לך חברים. את תמיד לבד. עברת שמונה שנים של ייסורים ועוד בלי היכולת לדבר!"

"ייסורים"- אל תגזים!

היא הזדקפה מלוא קומתה וניגבה את הדמעות מעיניה-

אני בכלל לא מסכנה ואני לא צריכה אף אחד שירחם עליי! כן, היו לי תקופות רעות, אבל זה לא אומר שחייתי שמונה שנים מלאות חסרות אור! אני אוהבת את הוגוורטס, החומר שאנחנו לומדים תמיד מוסיף לתקוותי שיום אחד עוד אהיה מכשפה דגולה ופטפטנית, ולא לדבר שעכשיו יש לי אותך."

"אני? אבל אני לא עושה כלום! ואפילו עוד לא הצלחתי למצוא פתרון לחידה המטומטמת!"

גם אני לא, ואני שקדתי על זה במשך שמונה שנים.

אני חייבת להודות שהחברות בינינו היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי מאז מות וון, אף פעם לא סיפרתי את כל זה למישהו, ואתה יודע מה? טוב לשחרר את זה כבר, אחרי כל הזמן הזה!

הם המשיכו להסתכל אחד על השני למשך כמה שניות, וטדי חשב שאם הוא כבר תקוע בכול הבלאגן הטלפתי הזה, הוא שמח שאופיליה היא זו בקצה השני.

לפתע הם שמעו צעדים נמהרים וקולות.

השניים נלחצו, אך לצערם הם לא הספיקו לעשות דבר לגבי הרגשתם כי מיד הופיעה לפניהם, בחלוק פיג'מה משובץ ועגלי זיעה קרה על מצחה- לא אחרת מאשר המנהלת מקגונגל בכבודה ובעצמה.

"מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים?!"

טדי הבחין בשאר פרצופים מוכרים מצדי המנהלת- מימנה היה פרופסור לונגבוטום הצעיר שנראה מפוחד, ומשמאלה היו חבריו סאם וג'ון, ושאר שותפי החדר שלו- ויליאם ולני.

"את רואה המנהלת, אמרנו לך שהיא חטפה אותו!" הכריז ג'ון בבהלה והחווה בידו על טדי ואופיליה. "היא בטח כבר כישפה אותו באיזשהו כישוף אפל ונורא!"

הוסיף סאם, "ובטח מחר טדי יתעורר בתור נחש מים סגול או משהו!" הצהיר לני, שהיה היצירתי ביותר מבין הארבעה.

"אני מזועזע! במיוחד ממך טדי! בורחים ככה אחרי שעת העוצר למקומות האסורים של הטירה! אני לא יודע אם שמתם לב- אבל יש סיבה שהאגף הזה אסור! הוא חטף את ההפגזה הכי קשה בקרב ההיסטורי בהוגוורטס, ומעולם לא הצליחו לתקן אותו עד הסוף! יכולתם להימחץ על ידי לבנה או משהו! אני שונא להוריד נקודות לבית שלי, אבל זהו אחד מהמקרים שפשוט אין ברי-"

"חזרו לישון! כולכם!" פקדה מקגונגל באותה מהופטנת במשהו שנראה לטדי עד אותו שלב ממש לא קריטי, "אבל..." ניסה ג'ון את מזלו,

"עכשיו!" היא ציוותה, ובכך הסתיים העניין.

כשפרופסור לונגבוטום והארבעה התרחקו לתווך רחוק מספיק בכדי לא לשמוע אותם התפרצה מקגונגל על אופיליה "הכישוף הזה הוא מחוץ לחוק ומסוכן ביותר!" היא לחשה בזעם בעודה מפיגה את האתיות הסגולות מהאוויר בעזרת ידיה. "יש לך מושג מה היה קורה אם מישהו מאיתנו היה קורא את המשפט הזה?! יש לך מזל גדול שעכשיו חשוך מכדי שזה יהיה בולט מדי!"

"אל תדאגי, הפרופסור מקגונגל , מתרגלים לטלפתיה הזו בסופו של דבר."

אופיליה תקעה בו מרפק ומילה חזקה הבזיקה בראשו- "סתום!"

מקגונגל הסתכלה על טדי בבהלה והתחילה למלמל- "נערי היקר... נער תמים ומסכן..."

"אני לא מסכן! זו מתנה, יכולת התקשור הזו עם אופיליה, למדת עליה הרבה ויש לה גם דברים חכמים לומר... כלומר...לכתוב?... נו- את מבינה למה אני מתכוון!"

היא רק היסתה אותו ופנתה חזרה אל אופיליה: "לא לקחנו לך את המגילות והדיו בשביל שתכשפי לנו תלמידים!"

"רגע," התפרץ טדי, "את אומרת שאת לקחת לה את היכולת הפשוטה לתקשר?!"

"צוות בית הספר העניק לה שלל ענק של קלפי מגילה ודיו מיוחד שהיה אמור להספיק לה לחמש שנים, אך היא העדיפה להשתמש בהם למטרות אחרות ושוליות, וכשהזהרנו אותה שעליה להפחית בכמות הבזבוז שלה, היא ניסתה לשכפל את השלל, אך במקום זה היא האנישה אותו בעזרת קסם ויצרה מפלצות דיו ותפליצי קלף מעצבנים, לקחו לנו חודשים להיפטר מהם! – אז כן, לקחנו לה את המגילות והדיו בכדי למנוע תקריות כאלה מלקרות שוב."

טדי נזכר ביצורים הנוראיים האלו שרדפו את בית הספר במשך תקופה ארוכה.

"את גרמת לזה?!" הוא שאל את אופיליה בתדהמה, והיא בתור תשובה- תקעה בו עוד מרפק.

"שמעי, היא הייתה בשנים הראשונות שלה בבית הספר, היא לא ידעה מה היא עושה," הוא ניסה להגן על חברתו, לשווא.

"אין לי שום ברירה אלא לסלק אותך מבית הספר, אופיליה. ובאשר אליך טדי- אתה הולך ישר למשרד הקסמים למחלקת ביטול קללות!"

טדי הגיב לדבריה בקיצוניות.

הוא היה נחוש בדעתו לעזור לאופיליה להיפטר מהקללה שלה ולהשאיר אותה בהוגוורטס, והוא לא חשב. בכלל.- שאלו אפילו את אופיליה.

מה פרופסור לונגבוטום אמר? שהאגף הזה סבל את ההפגזה הכי קשה בקרב?- זה כול מה שהוא היה צריך לשמוע. בדרך כלל לחש פיצוץ אחד לא היה מוריד אפילו מאית מקיר לבנים בהוגוורטס, אבל במקרה הזה...

מקגונגל צפתה בהלם בשני הילדים הנופלים, ידיהים עדיין אחת בשנייה.

שני תלמידי הוגוורטס בשנה החמישית קפצו הרגע מחור בקיר בקומה הרביעית. רוב הסיכויים שהם לא ישרדו, ואחד מהם הוא בנו של רמוס לופין, ובן חסותו של הארי פוטר. דמבלדור טעה, חשבה לעצמה מקגונגל, הנתונים כן נראים מפחידים יותר כשמסכמים אותם אחד אחד!  

הפרק הקודם