אנשים משתנים

אז זה הפאנפיק הראשון שלי (כתבתי כבר פיקצר) אז אני אשמח לתגובות וביקורות...

בעיקרון יש לי המשך (אבל לא גמרתי) אבל אני עדיין ארצה שתגידו אם אתם רוצים שאני אמשיך או לא. אני אשמח גם אם רק תרשמו אהבתי / לא אהבתי כי זה בכללי מבאס לרשום ולגלות בקושי תגובה. תודה מראש למגיבים והקוראים!

הפאנפיק מתקיים כמה שנים לאחר שהם סיימו את הוגוורטס. הארי ודראקו עובדים ההילאים. הרמיוני מנהלת את מחלקת רישוי ופיקוח חיות פלא. ג׳יני משחקת בהרפיות. ורון מנהל יחד עם ג׳ורג׳ את חנות התעלולים שהייתה של פרד וג׳ורג׳.

ויתור זכויות- כל הדמויות והמקומות שייכות לגיי קיי רולינג ואני לא מתכננת להרוויח כלום ממנו. 

הרמיוני הלכה ברחבי לונדון, היא ידעה שהיא צריכה קצת זמן לעצמה ולכן הלכה ברחובות שקטים שלא היו כמעט אנשים מלבדה, שם תוכל להיות רק עם עצמה.

מוקדם יותר באותו היום היא תפסה את רון בדירה עם מישהי, והוא אמר להרמיוני שהם צריכים להיפרד משום שהוא אוהב מישהי אחרת, והוא גם לא חושב שזה יעבוד ביניהם. יש יותר מדי דברים לא במשתף והם רבים על הכל. 

'אני לא צריכה אותו יותר. הוא לא קיים מבחינתי' היא חשבה לעצמה. כשהיא סיפרה לג'יני שהם נפרדו, היא אמרה שזו הייתה החלטה משותפת, אפילו שגם היא וגם רון יודעים שזה היה הוא שנפרד ממנה, ולא משנה כמה הרמיוני ניסתה לדבר איתו, זה לא שינה דבר. 

היא ראתה עליו שהוא לא מתחרט אפילו קצת על מה שאמר, וזה מה שהכי פגע בה. במיוחד כי זה כבר הפעם השנייה שזה קרה, רק הפעם עם רון. 

בשניה שיצאה מהדירה שהם חלקו בשלוש השנים האחרונות הדמעות החלו לרדת מבלי שרצתה, אך היא לא טרחה להוריד אותם, כי ידעה שאין בשביל מה. 

כשיצאה לא לקחה איתה שום דבר, כך שנשארה עם בגדיה, ג'ינס כחול ארוך עם קרעים וחולצת בטן שחורה צמודה.  הייתה זו שעת ערב מאוחרת והיא כבר הרגישה את טיפות הגשם מתחילות לרדת. 

היא דיברה עם הארי וג'יני שתישן אצלם בבית בלק הלילה מכיוון שלא יכלה לחזור לדירה שלה, שלהם, שלו, אפילו שרצתה להיות כמה שיותר רחוקה מכולם.

היא ראתה בר לא רחוק מהיכן שהלכה עכשיו, ואפילו שבכל יום אחר היא כמעט ולא נגעה באלכוהול, היא ידעה שהיא צריכה את זה.

ככה גם תוכל לשבת במקום מחומם במקום לקפוא מקור בחוץ. היא ישבה בקצה הבר והזמינה וויסקי אש. היא לקחה את הכיס וסיימה הכל בכמה שלוקים מהירים. "עוד כוס?" שאל הברמן את הרמיוני בחיוך פלרטטני. 

אחרי כמה שניות של מחשבה הרמיוני ענתה, "כן, למה לא." 'זה לא שיש לי משהו אחר לעשות עכשיו, אפשר להגיד שאני מפצה על כל הפעמים שלא שתיתי' היא חשבה לעצמה בזמן שבאה לשתות את הכוס השנייה, והשלישית.... עד שמישהו התיישב לידה, אפילו שהייתה קצת מסוחררת מהאלכוהול היא יכלה לזהות את הבן אדם הזה בכל מקום.

"מה אתה רוצה מאלפוי?" היא שאלה זמן שניסתה להישמע כמה שיותר נורמלי, משימה שלא הצליחה יותר מדי בגלל כמות האלכוהול ששתתה, אך בכל זאת הצליחה להגיד את שם משפחתו בתיעוב כמו שהתכוונה.

הוא לבש חליפה בצבע שחור עם עניבה ירוקה בפסים כהים, ושיערו הבלונדיני סורק באופן מושלם. "מי אמר שאני רוצה ממך משהו ג'ריינג'ר? אם לא שמת לב אין עוד מקומות לשבת בהם בבר הזה. בכל מקרה מה ילדה טובה כמוך עושה בבר כזה?" הוא ענה לה בזמן שהזמין לעצמו וויסקי אש. 

הרמיוני הסתכלה מסביבה לגלות שבאמת אין מקומות פנויים, בניגוד לכך שכשהיא רק נכנסה לבר כמעט ולא היו אנשים. 'כמה זמן אני כבר נמצא פה?!' היא חשבה בלחץ שעבר אחרי כמה שניות בזכות האלכוהול הנוסף ששתתה.

"אני יכולה לעשות מה שבאלי, כולל לשתות. אני כבר בת עשרים ושלוש. זה בכל זאת מחמיא לי שבשביל קצת אלכוהול אתה מוכן לשבת ליד מישהי כמוני." הרמיוני אמרה לו וגלגלה עיניים. "מה זאת אומרת מישהי כמוך?" הוא שאל ובמבטו נוסף קצת בלבול.

"חשבתי שמשפחת מאלפוי לא מדברת עם בוצדמים מטונפים כמוני, במיוחד אתה." היא אמרה ולגמה קצת מן הכוס שלה. "אני כבר לא כזה. כדי שתדעי את זה." הוא אמר כאילו הסביר את זה כבר מיליון פעמים.

"הסימן שעל היד שלך אומר אחרת." הרמיוני אמרה לו וציפתה שיתרגז כמו תמיד, כי ידעה שמה שאמרה לא במקום, אך במקום הוא רק הזעיף קצת את הפנים "זו מכה מתחת לחגורה ג'רייג'ר, שנינו יודעים שאני לא יכול להוריד את זה". "אז אתה רוצה להגיד לי שהשתנת ועכשיו אתה נחמד ואוהב בוצדמים כמוני? כן בטח מאלפוי מה שתגיד..." היא אמרה וסיימה את הכוס.

"טוב, לא הייתי אומר שהשתנתי לגמרי, אבל אני מנסה להשתנות כמה שיותר" הוא ענה לה."אנשים לא משתנים עד כדי כך, לפעמים זה כי הם לא יכולים, ולפעמים כי הם לא רוצים. ואתה לא תשתנה, כבר הוכחת לי את זה." היא אמרה בטון קצת כועס, הניחה כמה אוניות על הבר ועברה למקום אחר שבדיוק התפנה. 

דראקו נאנח, הוא ידע בדיוק למה היא התכוונה. משהו שקרה עוד כשהיו תלמידים בהוגוורטס.

~פלאשבק~

הרמיוני הלכה לספרייה כשבדרך שמעה בכי מכיוון השירותים של מירטל המייללת. היא התקרבה כך ששמעה מה אומרים, אך לא זיהתה את הקול.

"אני כבר לא יכול להמשיך ככה. אבא שלי מצפה ממני להצטרף כמה שיותר מוקדם, אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה, אני בסך הכל בן 15." הקול אמר "דיי דיי דראקו, הכל יהיה בסדר." הרמיוני שמעה את מירטל אומרת ובטעות הפילה את כל הספרים שהיו בידיה.

"שיט." הרמיוני מלמלה ומיהרה לאסוף אותם. "מי זה? דראקו שאל ויצא מן השירותים. "ג'ריינג'ר." הוא אמר. השיער שלו היה מפוזר, לא כמו שתמיד היה מסודר עם ג'ל, העיניים שלו היו אדומות והוא היה אפילו חיוור יותר מבדרך כלל. הרמיוני הייתה בטוחה שהוא הולך לאיים עליה או לנסות להעליב אותה אך הוא לא.

"כמה זמן את כבר כאן?" "רק הרגע הגעתי." היא ענתה מהר והמשיכה לאסוף את הדפים והסיכומים שנפלו לה מהספרים שהפילה, ולהפתעתה דראקו ירד לרצפה ועזר גם. הם סיימו לאסוף הכל ונתן לה את מה שאסף. 

הרמיוני החלה ללכת משם כשהוא עצר אותה. "בבקשה אל תספרי על זה לאף אחד הרמיוני." היא הופתעה שהוא השתמש בשמה בפרטי ולא קרא לה ג'ריינג'ר או בוצדמית.

"אני לא" היא ענתה לו. "תודה" הוא אמר וחזר לכיוון השירותים לקחת את התיק שלו וללכת לכיוון המרתפים. הרמיוני נשארה בקצת הלם לכמה שניות עד שניערה קצת את ראשה והסתובבה לכיוון הספרייה.

לאחר כמה ימים הרמיוני ששוב עברה ליד השירותים כדי לבדוק אם הוא עדיין שם, ואולי תוכל להבין למה, ובאמת ראתה שם את דראקו, אחרי כמה זמן שלא שמעה כלום, היא ניסתה ללכת מהר כדי שלא יראה אותה אך נכשלה.

"אני יכול לראות אותך את יודעת" הוא אמר וגיחך לעצמו, אך שניה אחרי זה הוא חזר להבעה העצובה שלו. " אני בדיוק הולכת אז אני לא יפריע לך" היא אמרה והתחילה ללכת, אך נעצרה כששמעה שהוא בוכה, וחזרה.

"וואו, אז בכל זאת יש לך רגשות" היא אמרה לו בלגלוג. היא הייתה בטוחה שהוא יחזיר לה עקיצה אך הוא לא. "לא מצחיק ג'ריינג'ר" הוא אמרה בנימה קודרת והסתכל עליה. "אז חזרנו לדבר בשמות משפחה?" היא ענתה לו.

"טוב תקשיבי אם כל מה שבאת בשבילו זה לרדת עלי אז את מוכנה ללכת?" הוא אמר בזמן שישב על הרצפה ושם את הראש שלו בין הרגליים שלו. הרמיוני בהתה בו לכמה שניות ואז באה והתיישבה לידו. הוא נראה... שונה. בפעם הראשונה (טוב, שניה טכנית) הוא היה נראה לה יותר, אמ.. אנושי? נורמלי? היא בהתה בו לכמה שניות ואז באה והתיישבה לידו.

היא יכלה לשמוע הוא בוכה, אך ידעה שהוא לא יודה בזה. מי היה מאמין שדראקו מאלפוי, זה שמעליב את כולם בכל הזדמנות, ותמיד עם אותה נימת לגלוג על הפרצוף יבכה? "אתה אמ... בסדר?" היא שאלה אך לא קיבלה תשובה.

לכמה זמן הם פשוט ישבו שם. אחרי כמה זמן דראקו מלמל משהו על זה שהוא צריך ללכת לעשות שיעורי בית בלחשים והרמיוני אמרה משהו לגבי הספרייה.

לאחר כמה ימים הרמיוני חזרה לשם שוב, היא פשוט לא יכלה להוציא את דראקו מהראש לה. "אם זה יהפוך לקבוע אולי כדאי שפשוט תכנסי במקום לחכות להזמנה כל פעם" דראקו אמר להרמיוני שהבינה שהיא כנראה לא ממש טובה בלהתגנב כמו שחשבה. " אני אממ... סתם עברתי פה במקרה.. לא ידעתי ש... כלומר" היא גמגמה.

"בפעם השלישית? כן בטח" הוא ענה לה בנימת הלגלוג הידועה של משפחת מאלפוי. "טוב בסדר, אז באתי לפה בכוונה. מרוצה?" היא שאלה בייאוש.

"האמת שקצת, בכל זאת, הרמיוני ג'ריינג'ר הרגע הודעתה שאני צדקתי" הוא אמר וגיחך לרגע והראה להרמיוני בפעם הראשונה חיוך אמיתי ולא מלגלג. והיא במקרה ראתה שהיא דווקא אהבה את זה.

במשך כמה שבועות הרמיוני בייתה מגיעה לשם ויושבת לידו. הם היו מדברים על דברים סתמיים כמו קווידיץ ושיעורי בית, וגילו גם כמה דברים שהיו להם במשותף.

לפעמים הם סתם ישבו שם. עד שהרמיוני החליטה שכדי לשאול אותו מה עובר עליו. "אתה רוצה לדבר על זה?" היא שאלה. "למה שאני ירצה לדבר איתך על משהו בוצ.." "אתה מאוד לא החלטי עם איך שאתה קורא לי אתה יודע?" הרמיוני קטעה אותו באמצע ועשתה את עצמה חושבת. "פעם אחת זה הרמיוני, אחר כך ג'ריינג'ר, ואז בוצדמית, מעניין איך תקרא בפעם הבאה שתפנה אלי" היא אמרה לו וסימנה עם האצבעות על כל פעם שקר לה בשם אחר, וראתה שעלה לו חיוך קטן, אפילו שהוא מחק אותו שנייה אחרי שהוא הופיע.

"אתה רוצה בכל זאת להגיד לי מה קרה? אתה בכל מקרה שונא אותי אז ככה תוכל להגיד לי מה קרה לך ולא יהיה לך אכפת מה אני יענה" היא שאלה והסתכלה אל תוך העיניים שלו, בצבע תכלת בהיר כל כך שהגיעו לגוון אפור.

לאחר רגע היא הבינה שהיא כנראה בוהה בו עם חיוך קטן שכנראה גרם לה להיראות דיי מטופשת 'על מה את חושבת הרמיוני?! זה דרא- כלומר מאלפוי' היא מיהרה להסיט את המבט. דראקו גיחך לעצמו בזמן שראה שהלחיים שלה קיבלנו גוון ורדרד.

הוא מיהר גם הוא להוריד את החיוך כשהבין שגם הוא בהה בה. לאחר עוד כמה שניות של שקט הרמיוני דיברה שוב.

"אז אתה מתכוון להגיד משהו או שנמשיך או שאנחנו נמשיך פשוט לשבת כאן ולבהות בחדר ה'מהמם' הזה?" 'או אחד על השני' היא הוסיפה לעצמה בלב.

הוא הסתכל על הרמיוני כמה שניות וחשב שאין לו מה להפסיד. "טוב, אני יכול להגיד לך, אבל אם תגידי על זה מילה למישהו ובמיוחד לוויזלי ופוטר אני יהרוג אותך" הוא אמר בנימה קצת תוקפנית.

"אני לא חייבת לספר הכל להארי ורון אתה יודע. ואם זה סוד כל כך חשוב אז אני לא אגיד כלום" היא ענתה לו. "טוב, אז כמו שאת יודעת אבא שלי הוא אוכל מוות..." הוא התחיל. "וואלה? לא ידעתי" היא אמרה וגלגלה עיניים.

"בכל מקרה.. יודעת מה? לא משנה" הוא אמר מהר וקם. "נו באמת דראקו" היא אמרה וקמה גם היא. "אתה לא יכול להתחיל לספר לי משהו ולא לסיים, זה פשוט מרושע!". "כי בדרך כלל אני נחמד? וזה עדיין מאלפוי בשבילך" הוא אמר בנימה המלגלגת שלו.

"זה לא אומר שאתה לא יכול להתחיל עכשיו" היא אמרה בלחישה מספיק חזקה כדי שישמע בזמן שהתחיל ללכת, הוא עצר. "אתה מתכוון לחזור או ששאתה מעדיף לספר לי משם" היא אמרה והתיישבה חזרה.  הוא המשיך לעמוד והיא המשיכה לשבת בשקט.

"אתה יודע שאתה שותק רק בגלל שאתה מפחד" הרמיוני אמרה לפתע. "אני לא מפחד ג'ריינג'ר" "נגמרו הכינויים אז חזרנו לג'ריינג'ר? לא מקורי במיוחד... בכל מקרה, אפשר לדעת את זה לפי העיניים שלך." היא ענתה לו כאילו היה אמור לדעת את זה. "בעיניים שלי? ברצינות?" הוא ענה לה בלגלוג שגרם לו לעלות חיוך, אבל זה היה חיוך מלגלג, לא החיוך האמיתי שהצליחה להוציא ממנו רק פעמים אחדות, חיוך שבאמת אהבה.

'זה רק מאלפוי אז תפסיקי לחוב עליו ככה' היא חשבה מהר והתאפסה. "כן לפי העיניים שלך דראקו, שתדע שקראתי על זה כמה ספרים מאוד מע..." "אוקיי בבקשה אל תתחילי לחפור לי על ספרים ולהוכיח לי כמה חנונית את באמת" הוא קטע אותה. "אז תספר לי?" היא שאלה. הוא התיישב לידה ונאנח.

"שתדעי שאת באמת הבן אדם הכי עקשן שאני מכיר" "תודה" היא ענתה בחיוך. הוא נשם עמוק לפני שהמשיך לספר. "אז כמו שאמרתי אבא של הוא אוכל מוות, וזה ישמע קצת מוזר בל, אמ.. הוא רוצה שגם אני יהפוך ואוכל מוות השנה או מקסימום שנה הבאה" "מ..מה?" גמגמה הרמיוני.

"ואתה.. רוצה, להפוך לאוכל מוות?" "כן הרמיוני, כלומר ג'ריינג'ר" הוא תיקן כשראה את החיוך שעלה לה כשאמר את שמה הפרטי. רק עכשיו הוא שם לב, או שיש לה חיוך ממש יפה. 'די דראקו, היא סתם בוצדמית' "אני רוצה להיות אוכל מוות, אני מתעצבן ובוכה פה כל היום משמחה!" הוא ענה לה בציניות ובהה בקיר במבט מעוצבן.

'הוא אף פעם לא הודה שהוא בכה, לא לידה לפחות' הרמיוני חשבה. "נו, את לא הולכת לספר לכל החברים שלך?" "לא, אני אמרת לך שאני אשמור את הסוד שלך ואני אשמור. 

ובכלמקרה, זה לא שאתה רוצה להיות אוכל מוות, אין לך בררה. למרות שאולי נוכל למצוא דרך ש..." "למצוא דרך? יחד כאילו? הוא אמר וראה איך הלחיים שלה קיבלו גוון ורוד, הוא אהב להגיד לה דברים שגורמים לה להסמיק. 

'תוציא את זה מהראש שלך דראקו' הוא חשב לעצמו וחזר למציאות. "כן דראקו, אם נרצה למצוא משהו יחד נצטרך לעבוד יחד" היא אמרה וגילגלה עיניים.

במשך כל השנה הם נפגשו לבד וניסו למצוא דרך שבה דראקו לא יהפוך לאוכל מוות. אבל בשלב מסויים הפגישות האלו סתם הפכו לתירוץ להיפגש. יום אחד לני סוף השנה החמישית, הם נפגשו בספרייה ונפרדו לפני החופש בגדול.                                                                                             "אוקיי אז את צודקת" דראקו אמר וצחק בזמן שגלגל עיניים. "כדי שתדע שאני תמיד צודקת" היא אמרה בחיוך. "אז נתראה שנה הבאה דראקו" היא אמרה וסגרה את הספר שהשתמשה בו כדי להוכיח משהו לדראקו שהוא אמר שלא נכון.

היא קמה והחלה ללכת, אך נעצרה בידי דראקו שסובב אותה והצמיד את השפתיים שלו לשלה. בהתחלה היא קפאה במקום, אך היא לא התנגדה כמו שציפה, לאחר כמה שניות היא שמה את ידיה על הצוואר שלו והוא שם יד אחת על המותן שלה ויד שניה על הלחי של הרמיוני, מעמיקה את הנשיקה.

לאחר כמה שניות, או שעות, או יותר, הם נפרדו. "אז נתראה שנה הבאה" הרמיוני אמרה לו בפנים סמוקות ונתנה לו נשיקה מהירה לפני שהלכה משם מהר. "נתראה שנה הבאה הרמיוני" הוא ענה לה. אך מה שלא ידע, זה שהפנים שלו היו סמוקות באותה מידה ויותר.

*אמצע שנה שישית*

"את לא מבינה שאני לא יכול לעשות כלום?!" "אתה יכול. אולי אתה פשוט לא רוצה למצוא דרך! אולי אתה רוצה להרוג את דמבלדור!" הרמיוני אמרה לדראקו בכעס.

"אל תצעקי את זה ככה! אולי יש פה מישהו! ויודעת מה? אולי את צודקת. אולי אני באמת רוצה! אז תעזבי אותי בשקט כבר. פשוט לכי מפה" דראקו ענה לה בצעקה.

"אתה רוצה שאני יעזוב? סבבה מאלפוי" היא אמרה את שם משפחתו בתיעוב. "אולי אתה רוצה להיות אוכל מוות" היא המשיכה בכעס אבל החלישה קצת את קולה. "אולי באמת, שם לפחות מעריכים אותי" הוא ענה.

"ביי מאלפוי, דווקא חשבתי שהשתנת." היא אמרה ודמעות התחילו לעלות לה בעיניים. "אז לא חשבת נכון. מסתבר שאת לא תמיד צודקת הא? האמת כואבת? את בכל זאת סתם בוצדמית מטונפת." 

הרמיוניכבר לא יכלה לעצור את הדמעות וידעה גם שאין טעם, כי הן רק ממשיכות לבוא. ולא רק בגלל מה שאמר, כי על זה היא יכלה לסלוח לו בשלב מסויים, אלא בגלל שלא היה נראה שהתחרט אפילו קצת שאמר את זה או שזה היה מכעס. 

היא רצה משם.

היא חשבה שאולי הוא ירוץ אחריה ויגיד שהוא מצטער, אך כשעצרה אחרי כמה זמן להסתכל אחורה היא לא ראתה שם אף אחד, רק היא נשארה שם, לבד.

במשך כמה ימים, ושבועות, הרמיוני הייתה הרבה יותר עצובה מבדרך כלל, הארי ורון לא ידעו מה קרה בינה לבין דראקו, רק ג'יני ולונה ידעו, והן היו שם כל הזמן בשביל הרמיוני והרחיקו את רון, הארי וכל שאר הילדים שניסו לדעת מה קרה ושאלו שאלות.

במהלך השנה השישית דראקו התנהג להרמיוני כאילו כלום לא קרה בניהם אף פעם. וגם הרמיוני התנהגה כך, אפילו שלא רצתה. הם דיברו רק כאשר הארי ורון ליד הרמיוני, וקראב וגויל ליד דראקו.

"אולי עזבי אותי כבר בוצדמית אחת?" דראקו אמר להרמיוני בכעס, אחרי שניסתה לדבר איתו שוב. "מה עובר עליך? פתאום אתה נהנה להיות אוכל מוות?" הרמיוני שאלה והלכה אחריו מכיוון שהתחיל ללכת.

"אם לא הבנת כבר אז כן, אני נהנה להיות אוכל מוות. זה הגורל שלי והשלמתי איתו. אז פשוט תשלימי עם זה גם או שפשוט תשכחי מזה ותפסיקי לדבר איתי!" הוא אמר והלך מהר יותר לכיוון המרתפים. הוא ידע שהוא משקר, אבל לא יכל להגיד את זה להרמיוני.

הוא חשב שהיא תרוץ אחריו, ואז אולי ישבר ויספר לה. אך כשעצר והסתכל אחורה הוא לא ראה אף אחד, היא נשאר לבד, והיא לא ניסתה להשיג אותו.

~באותו הזמן שדראקו הלך מהרמיוני~

הרמיוני עצרה ועמדה במקום לכמה זמן, לא מאמינה איך דברים השתנו במהלך השנתיים האחרונות. לאחר כמה זמן שעמדה שם עם דמעות בעיניים , היא חזרה למועדון.

~סוף פלאשבק~

דראקו המשיך להסתכל על הרמיוני בזמן ששתתה עוד. 'מה עובר עליה?' הוא חשב לעצמו. לאחר כמה דקות הוא ראה מישהו מתקרב על הרמיוני ומתחיל לדבר איתה.

זה היה בן אדם שמבוגר מהם לפחות ב-7 שנים, ולדראקו נראה שהוא רוצה יותר מרק לדבר עם הרמיוני. ברגע שהוא התקרב לקחת את הרמיוני השיכורה דראקו הגיע לשם. "תעזוב אותה" הוא אמר לו בטון תקיף.

למזלו של דראקו, אפילו עם הפרש הגיליים הוא היה יותר גבוה מן האדם השני, ואפשר להגיד גם יותר בכושר. "ומי אתה?" הוא שאל בכעס, והיה ניתן לראות עליו שהוא גם שתה לא מעט. "החבר שלה" דראקו שיקר בלי למצמץ.

"ואנחנו בדיוק הולכים, בואי הרמיוני" הוא הוסיף ומשך את הרמיוני כדי שתקום. היא כמעט נפלה ולכן דראקו נתן לה להישען עליו, אפילו שגם הוא לא היה במיטבו.

"אבל אני לא רוצה ללכת" הרמיוני אמרה בכעס כמו ילדה קטנה שלא קיבלה את מה שביקשה. "קדימה הרמיוני" דראקו אמר לה ולקח לה את הכוס מהיד. "אתה עדיין כאן? כי אין לך מה לחפש פה יותר" דראקו אמר לבחור שישב עם הרמיוני והוא הלך כשהביט על דראקו בכעס אבל כבר הלך לבחורה הבאה שראה.

דראקו נתן לברמן כשישה אוניות ושמונה חרמשים על המשקאות ויצא עם הרמיוני מהבר .לאחר רגע הבין שהוא לא יודע איפה היא גרה בכלל 'אני יבדוק בטלפון שלה כדי לראות לאן אני צריך לקחת אותה, לא יותר מזה' הוא חשב לעצמו.

"בוא נלך אליך דראקו" הרמיוני מלמלה וניסתה למשוך את אותו. "ג'ריינג'ר תפסיקי לזוז רגע" הוא ענה לה וחיפש את הטלפון שלה. "נו בטח משעמם לך עכשיו, אפשר שנעשה משהו יחד" היא אמרה וקרצה לו.

"תאמיני לי אם תקומי מחר אחרי ש'נעשה משהו' אז אני לא יחייה יותר, ואפילו שהם מחורבנים, אני רוצה את החיים שלי." "אני יודעת שאתה רוצה.. נו בוא כבר!" היא אמרה וצחקה בזמן שניסתה למשוך אותו אבל הוא התעלם ממנה. 

הוא פתח את הטלפון שלה וראה שהיו לה הודעות מהארי וג'יני. "מישהו פעם אמר לך שאתה יפה? כי אתה חתיך!" הרמיוני אמרה לו וצחקקה.

" סוף סוף משבו שאנחנו מסכימים עליו" דראקו ענה לה בשעשוע ונכנס לצ'אט שלה עם הארי 'אני רק אשאל אותו איפה היא גרה וזהו' הוא אמר לעצמו. הוא ראה שהארי שלח להרמיוני כמה הודעות.

מתי את מגיעה אלי ואל ג'יני?

מיוני?

הרמיוני?!

השעה אחת בלילה איפה את?

בבקשה אל תעשי לעצמך משהו

הרמיוני התקשרתי כמה פעמים ואת לא עונה!

הכל בסדר!?

'טוב, לפחות גיליתי לאן אני צריך לקחת אותה' דראקו חשב לעצמו. הוא התעתק לבית בלק עם הרמיוני, הטיל את הכישוף שמראה את את הבית, ודפק על הדלת.

		הפרק הבא