אנשים משתנים

היי, ממש שמחתי לראות את התובות, ותודה על הביקורות! זה באמת עוזר לי ורק גורם לי להשתפר. 

אני תמיד אשמח שתשאירו תגובות וביקורות, אפילו רק לרשום המשך \ אם אהבתם, זה נותן תחושה שאוהבים את הפאנפיק ונותן לי רצון להמשיך!

בקשה תגידו לי גם מה אתם חושבים על האורך של הפפרקים, קקצרים מדי? ארוכים מדי? או שהם בסדר? אני יודעת שגם אין יותר מדי דברים 'מרגשים' או משהו כזה, בפרקים הראשונים זה יהיה בעיקר על המערכת יחסים ביניהם, ואז יתחילו עוד כמה דברים, במידה ותרצו. 

אז אחרי החפירה שלי על תגובות... הפרק השני! (הוספתי בהתחלה כמה מילים  מהפרק הראשון שיהיה יותר להזכר בדיוק במה שהיה בסוף הפרק הקודם).

'טוב, לפחות גיליתי לאן אני צריך לקחת אותה' דראקו חשב לעצמו. הוא התעתק לבית בלק עם הרמיוני, הטיל את הכישוף שמראה את את הבית, ודפק על הדלת.

השעה הייתה כבר שתיים בלילה ואף אחד לא היה ברחוב. הארי פתח את הדלת, הוא היה עם טרנינג וחולצה קצרה, ושערו היה מבולגן כמו תמיד, אך הוא היה נראה כאילו הוא היה ער כבר כמה זמן.

 "מי דופק בשתיים בבו.. הרמיוני! סוף סוף הגע- מאלפוי? מה אתה עושה כאן?! אתה עשית לה משהו!?" הארי שאל מופתע.

"תירגע פוטר, לא עשיתי לה כלום. מצאתי אותה ככה בבר וחשבתי שעדיף להביא אותה לכאן מאשר לתת לה להסתובב ברחוב לבד כשהיא שיכורה ככה" דראקו הסביר והעביר את הרמיוני להארי, שנשענה עליו מיד.

"היי הארי" הרמיוני אמרה בפלרטטנות, למרות שנשמעה כבר דיי עייפה, והארי התעלם. "איך ידעת שהיא צריכה לבוא לפה?" הארי שאל בסקרנות.

"שלחת לה מיליון הודעות על כך שהיא הייתה צריכה לבוא אליך ואל וויזלי הבת. לא היה קל יותר להודיע לה דרך השרביט או משהו? אני באמת לא מבין למה היינו צריכים ללמוד להשתמש בדברים האלו בחקר מוגלגים".

"אתה חיטטת לה בטלפון?" הארי שאל בכעס, מתעלם מכל שאר הדברים שאמר. "רק רציתי לבדוק איפה היא גרה, לא יותר מזה." דראקו אמר וכבר ראו שנמאסה עליו השיחה הזו.

 "טוב... אז ביי מאלפוי." הארי אמר וסגר את הדלת שניה לאחר שדראקו התעתק לבית שלו.

הרמיוני קמה בבוקר וישר הרגישה את כאב הראש החזק שכל האלכוהול גרם. 'רגע, איפה אני? איך הגעתי לכאן בכלל? אני רק מקווה שא-' "אני רואה שהתעוררת." הארי קטע את הרמיוני ממחשבותיה.

 הרמיוני הסתכלה סביבה שוב, והבינה שהיא נמצאת בבית של הארי וג'יני, בחדר בו תמיד ישנה כשהייתה שם. היא לאט לאט התיישבה.

 "קפה?" הארי שאל והושיט לה כוס. "זה יעזור לך עם ההנגאובר." הוא הוסיף והרמיוני לקחה את הכוס ושתתה קצת. "איך הגעתי לכאן?" היא שאלה אחרי רגע.

 "אני רק זוכרת שהייתי בבר, וגם מאלפוי היה שם..." היא אמרה וניסתה להיזכר. "את היית באיזה בר, ומאלפוי אמר שהוא מצא אותך שם כשהיית שיכורה לגמרי, והוא החליט שכדי להביא אותך לפה לפני שתעשי משהו שתתחרטי עליו." הארי ענה לה בזמן ששתה מהקפה שלו והתיישב לידה במיטה.

 לכמה שניות שניהם שתקו ושתו מהקפה שלהם. אתה רוצה לדעת מה קרה לי אתמול נכון?" הרמיוני שאלה אחרי כמה שניות בייאוש. "טוב, כן. את לפתע ביקשת ממני ומג'יני שתישני אצלנו, לא שיש לנו בעיה עם זה, אבל את בקושי עושה את זה כי את גרה עם רון, ובאת עלינו רק כשרבתם, ואז מאלפוי מחזיר אותך שיכורה מבר באמצע הלילה? את בקושי ששותה כשאת איתנו! ניסיתי לדבר עם רון למה את ישנה אצלי היום והוא לא ממש ענה לי, הוא פשוט אמר שזה פחות ענייני. מה קרה מיוני, אתם רבתם?" הוא שאל בסקרנות ודאגה.

 "זה היה יותר מסתם ריב..." הרמיוני אמרה, היא נשמה עמוק והחלה לספר הכל להארי, מהקטע שרון נפרד ממנה עד הקטע שהיא זוכרת בבר.

"אני באמת אהבתי אותו הארי..." היא אמרה בזמן שבכתה ונשענה עליו. "אני לא מבין מה קרה לרון, זה היה נראה שהוא ממש אוהב אותך. את רוצה שאני אדבר איתו?" הארי שאל בדאגה בזמן שחיבק אותה.

הרמיוני הנידה בראשה בזמן שנרגעה. לאחר כמה שניות נשמעו דפיקות בדלת. "אני אלך לפתוח טוב? מה את אומרת שתתארגני בינתיים?" היא הנהנה וקמה לארון הקטן שהיה לה בחדר כדי לקחת בגדים, מכיוון שלא היה נדיר שהיא באה לישון אצל הארי וג'יני, היה לה חדר קטן עם כמה דברים שלה, ושל רון.

הארי ירד למטה לפתוח את הדלת. "ג'ין!" הארי אמר מופתע, נישק אותה נשיקה קצרה ונתן לה להיכנס.  "מה את עושה כאן? את לא בעבודה? ולמה לא פתחת את הדלת עם השרביט שלך?" הוא שאל אותה וסגר את הדלת.

 "וואו הארי זה המון שאלות" ג'יני צחקה בזמן שהלכה לכיוון המטבח, כשהארי הולך איתה.

"רוב השחקניות היו חולות היום, יש שפעת או משהו כזה. אז שיחררו אותנו, ושחכתי את השרביט בבית" היא ענתה בפשטות ומזגה לעצמה מים.

"שמעת מהרמיוני אתמול? שלחתי לה מלא הודעות היא לא ענתה לי... אתה יודע שהיא ורון נפרדו?" ג'יני שאלה את הארי. "כן אני יודע, היא פה למעלה, היא הגיעה אתמול בלילה".

 "היא בבית שלנו ולא ידעתי?! אני חייבת לעלות אליה!" ג'יני אמרה במהירות והלכה לכיוון חדרה של הרמיוני. "הרמיוני?" ג'יני שאלה ופתחה את החדר.

 היא ראתה שהרמיוני ישבה על המיטה שלה והסתכלה החוצה מהחלון, היא התיישבה לידה וחיבקה אותה. הרמיוני התאמצה שלא בכות אך בכל זאת ייצאו לה כמה דמעות, שהיא לא טרחה להוריד בכלל.

"אני יודעת שזו לא הייתה החלטה משותפת מיוני. אני מכירה את שניכם מפסיק טוב בשביל לדעת את זה."

"את צודקת. זו לא הייתה החלטה משותפת" הרמיוני ענתה לה בקול שבור. "הוא נפרד ממך נכון? חכי שאני ידבר אי.." "עזבי ג'ין" הרמיוני קטעה אותה. "מה זאת אומרת?" ג'יני שאלה בבלבול.

 "אין לך מה לדבר איתו. אני הייתי זו שהייתה צריכה לדעת שזה לא יעבוד בינינו" הרמיוני אמרה לה והורידה את הדמעות העקשניות עם ידה.

"על מה את מדברת? אני באמת לא יוגעת מה עובר עליו..." ג'יני אמרה בסקרנות. "עזבי אני לא רוצה לדבר על זה כרגע" הרמיוני אמרה בייאוש.

"טוב, אז את רוצה להגיד לי למה לא ענית להודעות שלי אתמול? ואיך הגעת לכאן? ולמה כל כך מאוחר?" ג'יני שאלה במהירות. "טוב אז, אחרי מה שקרה אתמול, אני הלכתי לבר כלשהו כדי, את יודעת... לנקות את הראש" הרמיוני התחילה.

"מה!? ממתי את שותה בשביל 'לנקות את הראש' מיוני?!" ג'יני שאלה בחרדה.

"בכל מקרה, כנראה ששתיתי שם יותר מדי, כי אני לא זוכרת כלום, אני רק יודעת שמאלפוי הביא אותי לפה באמצע הלילה" הרמיוני המשיכה.

"מאלפוי?! – אני מפונק, שחושב שמגיע לו הכל, שונא בוצדמים ושוכב עם כל בת שניה שאני פוגש – מאלפוי?!" ג'יני שאלה בתדהמה.

 "טוב זה לא ההורים שלו אז מי זה יהיה" הרמיוני אמרה וגלגלה עיניים. "רגע מיוני, אמרת שהוא היא אותך באמצע הלילה והיית שיכורה כך שאת לא זוכרת כלום. איך את יודעת שאתם לא...?"

"איכס ג'יני אין מצב!" הרמיוני אמרה בגועל כשהבינה מה היא התכוונה. "איך את יודעת בעצם? את לא זוכרת כלום" ג'יני אמרה לה.

"אני ומאלפוי ממש לא שכבנו!" 'נכון?' הרמיוני חשבה לעצמה בדאגה. "מה שתגידי, אבל במקומך אני הייתי בודקת את זה עם מאלפוי. למרות שלא בטוח שיגיד את האמת..." ג'יני אמרה בסקרנות.

 "אם זה ירגיע אותך אז אני אלך לשאול אותו טוב? שנינו עובדים במשרד הקסמים ככה שאני אראה אותו בעבודה" הרמיוני אמרה בייאוש וקמה מהמיטה.

"אני רק צריכה לגמור להתארגן ואני אלך." היא הוסיפה וקיוותה שג'יני תבין את הרמז ותרד להארי.

 "אני מבינה מתי אני לא רצויה" ג'יני ענתה בגיחוך כאילו קראה את מחשבותיה של הרמיוני וירדה למטה. 'מה עם באמת שכבנו?! אני חייבת לבדוק!' הרמיוני חשבה לעצמה ועברה בה צמרמורת.

 כשהיא סיימה להתארגן היא אמרה להארי וג'יני שהיא חייבת ללכת לעבודה- אפילו שהיא מתחילה רק בעוד חצי שעה, אבל הם לא יודעים את זה- והתעתקה לפני שהם ענו לה. 'איפה הוא?' היא חשבה והלכה למחלקת מטה ההילאים לחפש את המשרד שלו, והודתה בליבה להארי שגם עבד שם וידעה לאן בערך ללכת.

אחרי כמה זמן שלא מצאה את המשרד שלו, היא חזרה למחלקה שלה מכיוון שהייתה צריכה כבר להתחיל לעבוד, מחלקת רישוי ופיקוח חיות פלא לא יכולה לנהל את עצמה. 'אני אחפש אותו בארוחת הצהריים'. היא חשבה לעצמה והלכה למשרד שלה.

למזלה, ישר כשהגיעה לחדר האוכל היא ראתה אותו שם. 'אוקיי תעשי את זה מהר, תגמרי עם זה, ותראי שלא קרה כלום' ההיא אמרה לעצמה ונשמה עמוק.

היא התקדמה לעבר דראקו ועמדה מולו, למזלה, חוץ משניהם לא היו עוד אנשים בסביבה. "מה את רוצה ג'ריינג'ר?" הוא שאל אותה באותה הנימה ששאלה אותו יום קודם, וגילגל עיניים.

 "לדעת מה קרה אתמול ואיך הגעתי להארי וג'יני" היא ענתה בלחץ אך ניסתה להראות כמה שיותר רצינית, כמו שמכירים אותה.

"כלומר, את לא זוכרת? הייתי בטוח שתזכרי דבר כזה" הוא אמר בנימה נעלבת. "מה? למה.. למה אתה מתכוון?" היא אמרה בלחץ.

"אז את באמת לא זוכרת כלום?" הוא אמרה לה וחיוך זדוני עלה לו על הפנים, אך הוא מיהר להוריד אותו לפני שתשים לב.

"אתה לא רציני, נכון? תגיד לי שאתה לא רציני!"  היא אמרה בפאניקה. "האמת שזה קצת מעליב שאת לא זוכרת את זה, במיוחד כי את זו שרצתה את זה" הוא אמר ועשה את עצמו נעלב.

היא הפילה את התיק שלה, דחפה אותו לקיר ואיימה עליו  עם השרביט.

"אם אי פעם, תספר על זה למי.." "סתם צחקתי, תרגעי! למרות שעם איך שהיית שיכורה אתמול, לא היה נראה שהיית מתנגדת." הוא אמר מהר וקרץ לה.

"אתה מה?!" היא אמרה והלחיים שלה קיבלו גוון אדמדם, לא רק מכעס. "אוף אתה כזה מעצבן!" היא הוסיפה והורידה את השרביט.

"מעצבן? את ידעת בכלל למה אני הייתי שם? הייתי יכול להשאיר אותך שם ויקרה מרלין יודע מה, אבל הבאתי אותך לוויזלי ופוטר. אז אם כבר, את אמורה להגיד לי תודה" הוא אמר עם ההבעה המלגלגת התמידית שלו, וסידר את החולצה שלו שהתפרעה מעט כשהרמיוני דחפה אותו לקיר.

"תודה" היא אמרה להפתעתו, לקחה את התיק והלכה מבלי להגיד עוד מילה נוספת.

דראקו נשאר מבולבל לכמה שניות, וגם היא הייתה מבולבלת לא פחות. 'מה קרה פה עכשיו? ממתי כל כך אכפת לו ממני' הרמיוני חשבה לעצמה בזמן שלקחה לה אוכל והתיישבה.

בסוף היום הרמיוני חיפשה את הספר שהביאה איתה לעבודה, אך לא מצאה אותו לא משנה היכן חיפשה. היא גם לא ראתה את הטלפון שלה מאז אתמול.

'הספר היה בתיק שלי! איפה שמתי אותו?' היא חשבה לעצמה והמשיכה לחפש, ולאחר כמה שניות של מחשבה הבינה.

'בטח הוא נפל לי מהתיק כשהפלתי אותו ליד מאלפוי...'

היא חזרה לחדר אוכל וחיפשה אך לא מצאה שום דבר. 'אולי הביאו אותו למזכירות.' היא חשבה בתקווה, אך התקווה התפוגגה מיד שאמרו לה שהם לא מצאו שום ספר היום. 

'אם הוא לא בחדר אוכל או במזכירות, אז המקום היחיד שהוא יכול להיות זה, אצל... מאלפוי? מה הסיכוי שהוא לקח אותו?' הרמיוני חשבה והתלבטה אם ללכת אליו או לא. 

'טוב, אני מניחה שזה לא יזיק...' היא חשבה בחשש. היא שאלה את המזכירה היכן המשרד שלו והלכה לכיוון משרדי ההילאים.

'רק לשאול אותו וזהו' היא חשבה, נשמה עמוק, ודפקה על הדלת.

"מי זה?" היא שמעה את קולו צועק מפנים. הרמיוני פתחה את הדלת ונכנסה.

"זאת הרמיוני, ראית את הס.." היא לא סיימה את המשפט והתחילה לצחוק.

"אתה קורא את הספר שלי?" היא שאלה כשהמשיכה לגחך. "דראקו מאלפוי, קורא את הספר דמדומים, שהוא ספר של מוגלגים,  ונהנה?"

"זה נפל לך אחרי שהלכת, ונתתי לזה ניסיון. מסתבר שיש משהו שמוגלגים מסוגלים לעשות כמו שצריך." הוא ענה לה וגיחך בעצמו.

"טוב, אז אני מניח שתקחי את זה." הוא הוסיף והושיט לה את הספר, ובתגובה הרמיוני נפנפה את ידה "תשמור אותו, במילא התחלתי לקרוא אותו ולא אהבתי, היו שם המון עובדות מופרחות ולא נכונות על ערפדים, ודברים לא נכונים בכללי. בכל מקרה, לדעת שדראקו מאלפוי אוהב דברים מוגלגים זה הרבה יותר מבדר מלקרוא את הספר הזה."

"טוב אה.. תודה, אני מניח." הוא אמר ופתח את הספר חזרה.

"עוד משהו?" הוא שאל כשהיא נשארה שם ובהתה בו לכמה זמן. הרמיוני התאפסה מהר והסמיקה.

'אם יש משהו שאפשר להגיד על דראקו מאלפוי, זה שהוא נשאר חתיך' היא חשבה לעצמה והסמיקה יותר.

"אה כן. הטלפון שלי מאתמול אצלך במקרה?" היא שאלה מהר וניסתה להסתיר את עובדה שהסמיקה קצת. 'איך גם כשהוא לא מתכוון, הוא תמיד מצליח לגרום לי להסמיק?' היא חשבה לעצמה בייאוש.

"כן, רגע" הוא אמר והוציא את הטלפון מאחת המגירות. "אל תדאגי, לא הסתכלתי שם או משהו, בכל מקרה אני בקושי יודע איך להשתמש בדבר הזה." הוא אמר לאחר שראה שהיא קצת לחוצה, אך לא ידע שזה לא ממש בגלל זה.

"טוב, עוד משהו?" הוא אמר כשלקחה את הטלפון והסתכלה עליו קצת יותר מדי זמן, שוב.

"לא, תודה" היא אמרה מהר והלכה. דראקו גיחך לעצמו וחזר לשבת. 'לא השתנת בכלל, הא הרמיוני?' הוא חשב לעצמו וחזר אל הספר.

הפרק הקודם		הפרק הבא