הזדמנות שנייה

"נכנסתי להריון," היא אמרה פתאום, קולה בקושי לחישה "זה היה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות אי פעם. בשלב זה, אנחנו כמעט לא ראיתי אחד את האחר, שנינו עבדנו ככל האפשר, ככל הנראה כדי להימנע מלהגיע הביתה ולהלחם בשתיקה כי כבר לא היה נוח. בעלי לא היה מרוצה בכלל. אתה מבין, הוא בא ממשפחה גדולה במיוחד לא רצתה ילדים. הייתי בת יחידה ותמיד דמיינתי שאני רוצה להביא הרבה ילדים לעולם, אבל הסכמנו שאנחנו עוד לא מוכנים. לא התכוונתי שזה יקרה, במיוחד לא כשהיינו בבעיות בחיי הנישואים שלנו, אבל אנחנו הסתגלו לרעיון של להיות הורים. כבר ממש התרגשתי לקראת ההפיכה של להיות אמא, על כך שאני מקימה משפחה עם האיש שאהבתי מאז שהייתי נערה, והדברים השתפרו בינינו. זה לא היה בשביל ללדת את התינוק, זה היה פשוט בשביל להיות במקום שבו הצלחנו לדבר שוב."
רון נרתע כשהזכירה את ההיריון, אצבעותיו מסובבות את טבעת הנישואים שלו יותר ויותר מהר. אשמה ובושה ולחצו עליו כפי שהוא לא הרגיש קודם. הוא רצה שהיא תפסיק לדבר, לא רוצה לשמוע מה שהיא עומדת לומר, רוצה להאמין עוד קצת שהוא היה פשוט ביליוס ורון היה מישהו אחר.
היא לקחה עוד לגימה של תה לפני שהיא החלה ליישר הסכו"ם שלה באופן שיטתי ששיגע אותו, מניחה את הידיות כלפי מעלה באופן שווה וסידרה אותם מהארוך אל הקצר ביותר. "איבדתי את התינוק וכל זה הלך לעזאזל." היא נאנחה בשקט, ידיה רועדות כשהיא נשמה נשימה רדודה "זו הייתה אשמתי, אתה רואה? איחרתי לארוחת ערב עם אחותו והחבר הכי טוב שלנו. נשארתי יותר מדי זמן בעבודה, התמקדנו במרכיב מסובך בשיקוי חדש, שכאילו יש לו פוטנציאל להיות מועיל, ואני הלכתי מהר מדי במורד המדרגות. מעדתי ונפלתי. זה כאב והיה דם והייתי צריך לזחול על הרצפה כדי להתקשר לאימא שלו, משום שאף אחד אחר לא היה בבית.

"עד שהגעתי לבית החולים, כבר היה מאוחר מדי. הייתה לי הפלה טבעית, איבדתי את התינוק ואני איבדתי גם אותו. כל הזמן הוא הסתכל עלי, יכולתי לראות את זה בעיניים שלו שהוא האשים אותי .וזה נכון, באמת, הוא צריך כי זה היה באשמתי."
"אוי אלוהים," הוא מלמל בקול צרוד, בוהה בה כשהוא הניח את הכוס שלו, ואוחז בידה. "זאת לא אשמתך! אם כבר, זאת הייתה אשמה של ... זאת היה אשמתו שלו שהוא לא היה שם כאשר את היית זקוקה לו. הוא הבטיח לך כשאתם התחתנתם שהוא תמיד יגן עליך, תמיד ישמור עליך שתהיי בטוחה, הוא זה שהיה עסוק מדי בלספור את המלאי אחרי שהוא כבר סיים את העבודה לפני שעות במקום להיות שם כדי לעזור. הוא לא האשים אותך, הוא האשים את עצמו."
"למה שהוא יעשה את זה?" היא שאלה, אצבעותיה שלובות בשלו. "למה הוא לא סיפר לי שהוא הרגיש אחראי? במקום זה, הוא סירב להביט בי, לדבר איתי, לגעת בי. הוא נשאר אבל נעלם כל הזמן, כשהוא היה בבית, כל מה שהוא עשה היה לשתות להילחם בי. זה היה כאילו שזה מעולם לא קרה. התינוק שלנו נעלם ונשכח, כאילו שלא היה לו אכפת. כל מה שרציתי היה שהוא יחבק אותי, ייתן לי לבכות על הכתף שלו, שיגיד לי שהוא עדיין אוהב אותי גם אם איבדתי את התינוק שלנו. שיגיד לי שזה לא אשמתי."
"הוא היה חמור טיפש," לחש רון כשהוא נשען על השולחן. הוא שם את אגודלו מתחת לעינה, מציין לעצמו את העיגולים השחורים כנגד עור חיוור, ומחה את דמעותיה "הוא לא ידע מה לעשות, מה לומר, והוא היה מחורבן וגם פחד והרגיש אשם מדי בשביל לעשות משהו. אז הוא עשה רק את מה שהוא יכול לעשות כדי לגרום לך אושר: הוא שיחרר אותך."
"למה לא באת אחרי רון? חשבתי, אני מתכוונת, הרי נלחמנו מאז שנפגשנו, וגם כאשר היה נורא קר בינינו, אני ידעתי שאתה אוהב אותי. בגלל זה נשארתי, זה למה אני ניסיתי לגרום לזה לעבוד, גם כאשר חשתי שנסחפנו וזה קרע אותנו לגזרים.  אחרי התינוק, אני כבר לא הרגשתי... אני לא יכולתי להגיד שאתה אוהב אותי יותר, ואני נאלצתי לעזוב, לא יכולתי להישאר אם היינו עושים עוד אחד אומלל. אני קיוויתי שתילחם בשבילי, שתהיה עקשן, חצוף וכל הדברים שאני אוהבת בך אותך."
"אני מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך הרמיוני" הוא אמר בכנות, קולו עבה ומגמגם כאשר ניסה לומר לה דברים כמו רון להרמיוני במקום ביליוס לג 'יין "חשבתי שעדיף לך בלעדי, כדי שתוכלי להיות מאושרת שוב. את הפסקת לחייך ואני לא ידעתי מה לעשות כדי לגרום לך לחייך שוב. אני לא יודע מה קרה, מה השתבש, אבל אני אהבתי אותך מאז שנוויל הפיל את הפודינג שלו אל חיקך בשנה השלישית ואת צחקת במקום להתרגז כמו רוב הבחורות שהיו לי וגם אז הבנתי לא ממש הבנתי את זה. איתך לא היו לי רק ריבים מעצבנים שגרם לי לרצות לצרוח מסיבות רבות כל כך, לא כמו הבנות האחרות. אני אוהב אותך כי את מיוחדת. לקח לי כמה שנים כדי לקלוט את כל זה אבל זה הרגע שבו הבנתי את זה."
במקום להשיב, היא התרוממה מכיסאה, רכנה מעל השולחן המצוחצח ונישקה אותו נשיקה עדינה נגד בפינת שפתיו, האצבעות הרכות שלה מברישות את שולי מצחו "אתה צריך להסתפר" היא אמרה לו בשקט. היא נישקה אותו עוד נשיקה על לחיו לפני והתיישבה "מעולם לא הפסקתי גם. ניסיתי. אמרתי לעצמי שזה יהיה יותר קל אם אני לא אוהב אותך, אם אני פשוט אמשיך הלאה. אבל, טוב, לא יכולתי שלא לאהוב אותך. זה יהיה כמו לשכוח איך לנשום, או איך לקרוא. ג'יני הכריחה אותי לצאת הערב לפגוש חבר של הארי ואני פחדתי מזה בגלל שאני לא מוכנה להמשיך הלאה, אני לא מוכנה לוותר על מה שהיה לנו פעם, אולי שוב."
"הארי אמר לי שאני יוצא לפגישה עם החברה של ג'יני, מישהי שהוא חשב שתהיה מושלמת בשבילי. הוא הפך שקרן טוב מאוד, כי לא היה לי מושג, לא ידעתי שזאת את " רון הודה חרש, נשען על פניו עם כף ידה, לא רוצה שהיא תרפה לעולם. 
"רון, לאן אנחנו ממשיכים מכאן?" היא שאלה לבסוף "זה לא יכול להיות אותו דבר. אני לא יכולה לחיות ככה שוב. אני אוהבת אותך, אבל אני לא בטוחה שאני אוהבת אותך מספיק. זה היה עוד לפני התינוק, חיינו בנפרד והיו פעמים הרגשתי כאילו אנחנו זרים במקום בעל ואישה. איבדנו את הידידות שלנו איפשהו, איבוד הדברים שגרמו לנו לעבוד, וזה נעשה יותר מדי מלחמה מאשר הסכמה. זה יהיה שונה עכשיו או שאנחנו נופלים בחזרה לתוך מלכודת דומה? כי, אם זה האחרון, אני לא יכולה לעשות את זה, לא יכולה לאהוב אותך ולשנוא אותך ופשוט להיסחף דרך חיים. שנינו ראויים ליותר מזה. "

הפרק הקודם		הפרק הבא