הבהרה: הסיפור האמיתי.

הפרק שלך

<!-- /* Font Definitions */ @font-face {font-family:Aharoni; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:Narkisim; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;} /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-parent:""; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} @page Section1 {size:612.0pt 792.0pt; margin:72.0pt 90.0pt 72.0pt 90.0pt; mso-header-margin:36.0pt; mso-footer-margin:36.0pt; mso-paper-source:0;} div.Section1 {page:Section1;} -->

פרק א

צעדיו של סוורוס סניפ הדהדו בדרכו לחדר המועדון של סלית'רין. מחשבתו שהייתה טרודה בשיעור השיקויים שזה עתה הסתיים, מנעה ממנו את האפשרות לשים לב לשרביט שכוון לעברו.

הוא הבחין בכך שמשהו לא כשורה כשאבריו התאבנו והוא איבד את שיווי משקלו, צונח כמו קרש לקרקע.

נשמעו צעדים מהירים, ומספר זוגות ידים החלו לגרור אותו.

כשהביט מעלה ראה צמד סנטרים ואפים שלא הצליח לזהות.

"אני לא מאמין שאני נוגע בו..." מלמל אחד מהם.

"תשטוף ידיים, מה קרה?"

האוויר נהיה דחוס יותר וריח של אבק עמד בו. הוא הוטל על הקרקע. כעת ראה רק ממלכה של קורי עכביש שהדלדלה מהתקרה הגבוהה.

קולות דיברו לידו.

"רגע, חכה. איפה השרביט שלו?"

"פיטר, רמוס, מישהו לקח לו את השרביט?"

"לא, רגע."

ידיים חיטטו בבגדיו ושלפו את שרביטו.

"מצאתי, אתם מוכנים? קדימה, שחרר, ג'יימס."

ברגע שחזרו שריריו לתפקד, הוא קפץ על רגליו, מוכן אלי קרב. סביבו ניצבו פוטר ושלושת חבריו.

"את השרביט." אמר.

"יש לך דרישות." הפטיר פוטר בלעג. "תהיה חכם, ותנקה את האוזניים שלך כדי לשמוע מה אנחנו רוצים."

סוורוס לא המתין הרבה, תוך שניות התנפל על פוטר בנסיון לחטוף חזרה את שרביטו, אבל זה היה קרב אבוד. בסופו של דבר הוא הוצמד לאחד מעמודי האבן בחדר, כשפרצופו של בלק צמוד לשלו.

"אתה מכריח אותי לנשום את האוויר המסריח מהפה שלך, סנייפ." שרביט ננעץ עמוק בין צלעותיו. "פשוט תרגע, טוב?"

"אין סיכוי!" התנשף סוורוס.

"אף אחד פה לא יודע איך מבצעים קסם קשירה?" שאל מישהו.

"תן לי לנסות." הוא זיהה את קולו של פוטר, ורגשותיו ביעבעו עוד יותר. "זוזו קצת."

לשווא נאבק. קרן אור פגעה בו וכבלה אותו לעמוד בחוזקה.

"תודה, ג'יימס. מישהו מוכן לטהר פה את האוויר?"

נשמע קול ריסוס, וריח של פרחי לבנדר הגיע לאפו של סוורוס. הוא שנא לבנדר.

"שונא לבנדר." זה היה פטיגרו.

"תסבול קצת." הפטיר פוטר, "הספר אצלך?"

עיניו השחורות של סוורוס עקבו אחר תנועותיו של פטיגרו. מתוך גלימתו שלף העכבר המטונף הזה ספר.

התגובה היחידה שהייתה לסוורוס כשפוטר קרב לעברו את עמוד השער, הייתה לירוק לו בפנים, והוא עשה את זה.

בקושי הרגיש את המהלומה שחטף בעקבות זאת.

שבוע שלם הוא חיפש את הספר הזה. זה היה הספר שלו. הרכוש שעשה אותו לאיש.

"נסיך, אה?" ניגב פוטר את פניו בגועל. "בשם כל הרוחות והשדים, אני לא עומד בריח. תרסס פה עוד קצת, רמוס."

עוד לבנדר רוסס לחלל האוויר.

"הנסיך חצוי הדם. מה זה הקטע הזה?" עיניו של פוטר המתינו לתגובה אך נתקלו רק בתיעוב עמוק.

"אולי עדיף שהוא לא יפתח את הפה כרגע." הציע בלק, ונשם עמוק את ריח הלבנדר.

ידיו של פוטר דפדפו בספר. "אז אתה מאמין שיש לך את זה, מאוסי? להמציא קללות וכאלה?"

"תוריד את הידיים מהספר." סינן סוורוס בתגובה.

"מה אתה אומר אם נבקש ממך להמציא קללה? תמציא לנו?"

"היית מת."

"אולי כדאי לנסות עליו איזו קללה או שתיים." צייץ פטיגרו.

"חכם, פיטר." ידיו של פוטר נעצרו על אחד הדפים. "סקטוסמפרה? מה זה, סנייפ? בעצם אנחנו נגלה עוד שניה." הוא כיוון את שרביטו לעבר חזו של סוורוס.

לופין שתק כל הזמן הזה במחאה שקטה.

"לא כדאי לכם." אמר סוורוס בשקט. "אתם תהרגו אותי."

פוטר היסס, אצבעו עצרה בעמוד אחר בספר. "אולי זאת? אדבורלין?"

"אמרתי לך. אתם תהרגו אותי."

"מתעסק עם קללות אפלות." פוטר סגר את הספר, והילך הלוך ושוב לפני סוורוס. "דמבלדור ישמח לסלק מבית הספר תלמיד שממציא קללות אפלות. רוצה לחזור הביתה סניפי? אבא ואמא מחכים לך."

ליבו של סוורוס נדם. הוא חשב על החיים בצל אביו, וידע שהוא לא יכול לתת לזה לקרות.

"אין לך דרך להוכיח שזה שלי."

"סמוך עלינו."

סביבו נשמעו גיחוכים.

"לכו תטבלו בצואה של דרקונים." החבלים על גופו דקרו. "הייתם מתים שאני אמציא לכם משהו."

"אה, אז אתה לא מעונין לעזור לנו..." מבטו של פוטר נהיה מהורהר. "אם ככה, אני לא חושב שיהיה לנו עוד שימוש בספר." אש בערה לפתע מקצה שרביטו, קרבה אט-אט לעבר הספר.

"לא! לא! מה אתה עושה?" צעק סנייפ בבעתה.

"שורף את הספר."

"לא! לא! לא! אל תעשה את זה!"

פוטר נעצר. "למה לא?"

"אל תעשה את זה. אני- מה- מה אתם רוצים?"

חיוך זדוני הופיע על פניו של פוטר שהוארו כעת מלמטה באמצעות הלהבה.

"אני גאה בך, מאוסי."

"הייתי רוצח אותך, פוטר."

"אני שמח שאתה קשור."

שוב נשמעו גיחוכים.

"ניקית את האוזניים, סנייפ? אני רוצה להיות בטוח שאתה שומע אותי, כי פעם קודמת שראיתי אותך היה לך מספיק שעוות אוזניים כדי לספק אבוקות שעווה לכל הטירה."

"אתה מחוסל!" סינן סוורוס.

"אז אני מבין שאתה שומע אותי."

"מה אתם רוצים?"

"אנחנו רוצים שתמציא לנו קללת אהבה."

פיו של סוורוס נפער. זה היה הדבר האחרון שציפה לשמוע.

"ברגע שהקללה בידים שלנו אתה מקבל את הספר, ודמבלדור לא יודע מכלום."

"אהבה? בין מי למי?"

"זה לא ענינך."

"אתה רוצה שאני אמציא לך קללה או לא?"

"אתה תמציא איך שאני אחליט." כעס נשמע בקולו של פוטר.

לופין פצא את פיו לראשונה. "מה הסיפור, ג'יימס? תגיד לו."

"כן, מה הענין?" זה היה בלק.

"תלכו לעזזאל כולם. לילי אוונס ואני. טוב? היא אוהבת אותי ומפחדת להראות את זה."

סוורוס צחק בקול עד שאגרוף פגע בפניו בחמת זעם.

הוא ירק דם. "היא שונאת אותך."

"המוח שלך מוגבל, סניפ."

"גם הקללה הכי חזקה בעולם לא תצליח להזיז מלילי אוונס את השנאה שלה כלפיך. היא לא סובלת את הפרצוף שלך, פוטר."

"אני לא מבקש את העצות שלך! תמציא לי קללה תוך שבוע. אם לא מתאים לך אני מבטיח לך שאתה מסולק מהוגוורטס לפני שתספיק לומר 'אבל', ואם ממש תרצה תוכל מתישהו לקפוץ לאסוף את האפר של הספר היקר שלך כדי לקבור אותו."

"ולקבור גם את עצמך בדרך." העיר בלק.

"זונקו יתן לכם מוצרים טובים יותר ממה שאני יכול לספק. אני לא חושב שאני אצליח לעמוד בדרישה שלכם... זה סוג הקסמים שיותר קשה להתעסק איתם..."

"למה לא תגיד 'כן' יפה ותסתום?"

"חוץ מזה," המשיך סוורוס, "היא יפה וחכמה מדי בשביל זבל אדם כמוך."

"תנקה לו את האוזניים, פיטר."

הפרק הקודם		הפרק הבא