הבהרה: הסיפור האמיתי.

הפרק שלך

פרק ב

השרביט השלוף בידו של סוורוס סנייפ לא נע בשעה שהמתין, נוקשה, בצמוד לקיר המסדרון האפור. מחשבותיו חזרו שוב ושוב על אותו המשפט, במונוטוניות, כמו מנטרה של נזיר חסר אונים; לילי, אני לא מאמין שאני עושה לך את זה, אני לא מאמין שאני עושה את זה לעצמי.

בשבוע האחרון אכל בערך שלושה פרוסות לחם ומלפפון אחד, הוא לא ישן, ובשיעורים חטף צעקות על כך שראשו לא נראה מעבר לערימת השרבוטים בהם היה עסוק.

כל זה כדי להמציא קללת אהבה, ועבור מי? עבור אויבו המושבע, ג'יימס פוטר, ובשביל מה? בשביל לראות אותו בסופו של דבר מפלרטט עם לילי אוונס. לילי אוונס היפה, לילי אוונס שסוורוס בעצמו חולם עליה לילות וימים.

הוא כבר עבר את השלב בו חשב שתהיה שלו, כעת הוא רק מבקש להמנע מהיסורים שוודאי יתלוו לצפיה בהם יחד, פוטר עם אוונס. רק המחשבה על כך מהפכת את בטנו ומעלה לו את הדם לראש, ולחשוב שהוא הגורם לזה...

מזוכיסט אמיתי...

הוא לא שינה תנוחה כשראה אותם בקצה המסדרון. ארבעה גלימות מתנופפות, שרביט אחד שלוף (של פוטר כמובן), ושני מבטים של אושר אין קץ, אחד על פניו של פטיגרו הלקקן והשני מובע בשחצנות היתר שהפגין פוטר.

לבסוף הם עצרו מולו, סקרו אותו במבטם, כאילו ציפו לראות את הקללה מרחפת מעל ראשו באותיות זהב, עד שפוטר פצה את פיו.

"זה מוכן?"

סוורוס לא ענה בתחילה, עיניו חלפו על פני ידיהם.

"איפה הספר?"

הוא ראה את מבטו של פטיגרו קופא, ואחרי שניה שמע אותו מצחקק בעצבנות.

"אני רוצה את הספר." חזר.

"אתה תקבל אותו. הקללה מוכנה, נכון? אנחנו רוצים לפעול היום."

משהו לא מצא חן בעיני סוורוס. "אני יכול לראות אותו?"

"מה, אתה מאוהב? אמרתי שתקבל אותו."

שרביטו של סוורוס רטט. הוא שתק, ליבו כמו עופרת.

"למה הוא לא עונה?" שאל פוטר את הסובבים בתמיהה מעושה.

"אולי עוד ניקוי אוזניים יעזור." הציע בלק בערמומיות.

סוורוס נרתע. הוא הרים את שרביטו.

"שלא תעזו." אמר בשפתיים קפוצות, חיצי התיעוב של עיניו ננעצים היישר באישוניו של פוטר.

"תרגע. צחקנו."

לקח לו רגע להנמיך את שרביטו. "בחצות." אמר.

"מה?"

"צריך לבצע את הקללה בחצות, כשהיא ישנה."

שתיקה של הלם, וניצן של תקווה פרח בליבו של סוורוס לרגע. אולי הם יוותרו?

"איך תעשו את זה?" זה היה לופין הפעם. "להסתנן לחדרים של הבנות והכל..."

"כשאוהבים," גיחך בלק, "אפשר לעשות הכל."

"כן, אה?" לחש פוטר בחיוך, "אני לא יכול לחכות..."

מישהו צחק בקול, פטיגרו.

חום טיפס ועלה בגופו של סוורוס.

"אתה מדריך ראשי, ג'יימס." העיר לופין.

"אני יודע, רמוס." השיב פוטר בקול יגע. "גם למדריכים ראשיים מותר להשתולל לפעמים."

"אתה כל הזמן משתולל עם הילדים של השנה הראשונה."

"נדבר על זה אחר כך, טוב?"

לילי, אני עושה לך את זה? חלפה מחשבה במוחו של סוורוס. "אתם חסרי מצפון." הוא סינן.

"אולי." ענה פוטר, אך התשובה רק הבעירה את חמתו של סוורוס עוד יותר. "אבל בסופו של דבר, בשביל מה אנחנו קוסמים?"

באמת בשביל מה הם קוסמים? הוא לא יכול לעשות שום דבר בכדי למנוע את זה? הוא קוסם, לעזזאל!

הוא קוסם מטורף וצר מחשבה.

הכל מתחיל בספר? אז הוא יגנוב חזרה את הספר. הוא קילל את עצמו, והיה בטוח שימשיך לקלל את עצמו כל חייו אם ימסור לידם את הקללה.

"אז נפגש בחצות?" שאל לופין.

"לא."

ארבעה זוגות עיניים מופתעות ננעצו בו.

"אני צריך עוד יומיים."

"אין מצב!" כעס פוטר.

"היום!" הסכים בלק.

"עוד יומיים בחצות." נותר סוורוס בשלו.

"הוא צוחק עלינו."

"סתום, פיטר, אף אחד לא ביקש ממך להתערב."

"עוד יומיים. לא סיימתי את הקללה עדין."

"אתה משחק איתנו, סנייפ?" פרצופו של פוטר נצמד לשלו, והוא חש את השרביט ננעץ בחזו.

"תוריד את השרביט!" סינן.

"לא רוצה לתת לנו את הקללה, אה?"

"תוריד את השרביט, אמרתי."

"נראה לך שאפשר לסדר אותנו?"

רצף זיקוקים נפלט משרביטו של סוורוס, פגע בעוצמה ברצפה וניתז לכל עבר. ניצוץ בודד פגע בפניו של פוטר והוא קפץ לאחור באנקת זעם.

"אמרתי: עוד יומיים ב-" משפטו של סוורוס נקטע כששרביטו של פוטר חתך את האוויר. משהו נלפף סביב קרסוליו, מעיף אותו באוויר ומנחית אותו חזרה לקרקע בעוצמה. מסוחרר, שמע את פוטר מתנשף מעליו, "עוד יומיים, ואתה תאכל אותה בגדול אם לא."

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא