שיכחה

תראו מי נזכר בפאנפיק הנטוש שלו! מי אם לא אני

לול תהנו.

השבועיים האחרונים עברו במהירות. וג'ימין... ג'ימין היה מופתע.

הוא לא ציפה לכך. הוא חשב שכל דקה ודקה במקום הזה יהיה משעמם וההרגשה שלו תהיה יותר גרועה מתמיד. אבל כפי שצויין מקודם, ג'ימין הופתע.

השבוע השני שלו התנהל בדפוס חוזר. התעוררות, התארגנות, ללכת להתקלח, לנעוץ מבטים שונאים בגופו, לאכול הרבה ליד המטפלות שלו כדי להוכיח שהוא לא אנורוקס והוא פשוט רזה מטבעו, לבלות את השעתיים המותרות לו בטלפון בשיחות מודאגות מאחיו, ולבהות בקיר שמול מטתו במחשבות רנדומליות.

השבוע הראשון עבר מהר עוד יותר. הוא חושב שזה בגלל שהיה מחוסר הכרה, אבל זה בסך הכל פרט שולי. אבל  כמובן שג'ימין יוסיף את זה לספירה, כי הוא פשוט דרמה קווין שכזה.

המחסור באחיו וחברו הטוב היה מורגש מאוד. הוא ידע שהם באו לבקר אותו בזמן בו היה מעולף, ושהם מתכוונים לבקר שוב בקרוב, אבל הם גרים יחסית רחוק מבית החולים, ולאף אחד מהם לא הייתה מכונית, כך שג'ימין העריך מאוד את זה שהם מבקרים אותו.

כשהמטפלת שהייתה בתורנות אמרה לג'ימין שהוא צריך להבדק הוא מאוד חשש. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא יצא מחדרו שלא למטרת ארוחת הבוקר המשותפת לכל הקומה. הוא יאלץ להתקל באנשים, לדבר איתם בלי היכולת לברוח מחוסר נוחות. הוא לא חשב שהוא זוכר בכלל איך מתנהגים עם אנשים חדשים.

בסופו של דבר מתברר שאותה "בדיקה" שהמטפלת דיברה עליה הייתה פסיכולוגית. לא שזה הרגיע את ג'ימין. בכלל לא. זה דווקא גרם לו להרגיש גרוע ולחוץ עוד יותר, אם זה היה אפשרי. הוא לא רצה לדבר על מה שעשה שהביא אותו לכאן. ומה אם היא יודעת על הסיבה שעשה זאת? רק מהמחשבה על זה הוא הצטמרר.

כשהוא עבר כמה מסדרונות, ירד קומה ונשך את השפתיים שלו בחוזקה רבה כל כך שהוא תהה אם הן כבר מדממות, הוא הגיע מול חדרה של הפסיכולוגית.

מתברר שזה לא היה חדר אחד, אלה שלושה חדרים שמעל כל אחד מהם היה כתוב בשלט אדום גדול בדיקות נפשיות. נא לא להפריע. היו ארבע כיסאות בקיר ממול. אשר שניים מהם היו תפוסים. הוא הסתכל בשעון שעל הקיר וראה שהשעה בה הצטרך לבוא עוד לא הגיעה, אז הוא החליט להתיישב. הבחירה הזאת הייתה קצת יותר קשה ממה שחשב. מפני ששני האנשים התיישבו בשני הכיסאות המרוחקים ביותר אחד מהשני, כך שהוא היה צריך להתיישב ליד אחד מהם. כשהוא קלט את זה הוא כמעט דפק את הראש בקיר, והמשיך לעמוד במקום.

לאחר כמה דקות בהן פשוט עמד במקום ובהה ברצפה הוא שמע מישהו מדבר. הוא הרים את ראשו מהרצפה וראה את אחד מהנערים מסתכל עליו.

"אתה מתעלם ממני בכוונה?"

"אני- סליחה... לא שמעתי." מילמל ג'ימין.

"למה אתה ממשיך לעמוד שם? בוא תשב." הנער אמר ותפח על הכיסא לידו.

ג'ימין נשך את שפתיו והתיישב ליד הנער. היה לו שיער בצבע כחול בהיר, עיניו היו כהות אך לא שחורות לגמרי. אוזניה לבנה הייתה תחובה באוזן הרחוקה מג'ימין והוא יכל לשמוע מוזיקה חלשה מהאוזנייה השנייה אשר נחה על הכתף של הנער. צבע עורו היה לבן מידי, ובמבט אחד ג'ימין יכל לומר שהנער רזה מדי.

"מה אתה חושב על השלט?" שאל הנער והסתכל על אותו שלט אדום שג'ימין ראה כשנכנס.

"הוא מאוד... מרגיע." ג'ימין אמר בשלוות נפש.

"באמת?"

"לחלוטין לא."

הנער פלט צחוק בעוד ג'ימן גיחך קצת וחייך. זה לא היה חיוך אמיתי, כזה שגורם ללב שלך להחמם וללחיים לכאוב. ג'ימין ראה שגם של נער כחול השיער לא. אבל בתור שני נערים שנמצאו מול דלת של פסיכולוג, הוא חשב שיש בזה הישג קטן. בכל מקרה, הוא חיבב את הנער, ולא מצא סיבה למה לא להתאמץ בשבילו קצת.

כשהנער התכוון לפתוח את פיו ולומר משהו, הדלת האמצעית נפתחה ואישה בשנות הארבעים לחייה קראה לג'ימין להכנס.

בפעם הבאה שג'ימין ראה את כחול השיער זה היה בזמן שחיכה לתוצאות בדיקת הדם שלו, אשר עשה יומיים לפני כן. היו הרבה יותר כיסאות מאשר בפעם הקודמת, והרבה מקומות פנויים, כך שלא היה לו שום תירוץ להתיישב ליד אותו הנער.

הוא התיישב בכבדות בכיסא מול אותו הנער המדובר, הרים את ראשו מעלה, מחשש שהוא יפגוש בעניו, ונתן למחשבותיו לזרום.

הוא התחיל לחשוב על הספר שהתחיל לקרוא כשהכו בו הזכרונות. הוא עצם את עיניו בחוזקה ואיגרף את ידיו, כמו שאר הפעמים שהזיכרונות צצו במוחו כמו סרט בלי הזהרות מוקדמות.

הוא ראה את עצמו מסתכל על קופת החיסכון הריקה שלו, את אחיו שמחבק אותו מבטיח שבסופו של דבר הכל הסתדר, ואז הוא היה במטבח, מדלג מעל שברי בקבוקי בירה ריקים, מתכוון לשטוף את הכלים כששבר חד תפס את עינו, פתאום השבר היה בידו וידו השנייה הייתה מושטת קדימה, הוא קירב את השבר לידו ו-

"אתה אוהב קפה?" ג'ימין פתח את עיניו באחת. הוא הוריד את מבטו והסתכל על הנער שקטע את רצץ הזכרונות, דבר אותו ג'ימין ניסה וניסה לעשות בשבוע האחרון. היה לו חיוך גדול שהיה נראה כל כך אמיתי וחסר דאגות, עיניים חומות נוצצות, ושיער עם כמה גוונים שונים של חום.

"אה?" מרב הפתעה ג'ימין לא יכל לדבר. למה הנער הזה בכלל ניגש אליו? האם הוא בחר לבוא אליו ברנדומליות לחלוטין או שהוא ראה את העובדה שהוא כמעט קיבל מיני התקף?

"שאלתי אם אתה אוהב קפה," הנער חזר שוב על דבריו.

"אני... כן, אני די אוהב קפה." ג'ימין הודה. "למה?"

"כי אני חושב שאם זה לא היה עוזר להעיר אנשים זה היה חסר תועלת לגמרי." ענה הנער. "אני אישית מעדיף שוקו."

 "כשעוד רק התחלתי לשתות קפה לא סבלתי את זה, אבל שתיתי רק בשביל הקפאין." המשיך ג'ימין. "בסוף זה עזר לי לא להרדם בבגרויות, אז אני חושב שזה היה שווה את זה."

"במה התמחת?" הנער שאל. "כאילו, בתיכון. איזה מקצוע עשית מבחירה?"

"למדתי ריקוד," הוא עונה ומשפיל את ראשו. ג'ימין היה מודע בפעם הראשונה מתחילת השיחה לידיו המשחקות אחת בשנייה בלחץ וברגלו המתופפת על הריצפה יותר מתמיד. הוא נלחץ מהעובדה שאותו נער נחמד שהתחיל לדבר איתו יצחק עליו בגלל שריקוד נחשב למקצוע נשי.

"ריקוד תמיד היה נראה לי כמקצוע מגניב," הנער אמר, מפתיע את ג'ימין. הוא הרים את ראשו והסתכל בפליאה על פניו של הנער, מנסה למצוא לגלוג או עוקץ בדבריו, אך לא מצא כאלה. "כשהייתי קטן רציתי ללמוד לרקוד, אבל אז גיליתי שאני טוב בזה בערך כמו שהאחים שלי יכולים להיות נחמדים." הוסיף הנער בנימה של צחוק.

ג'ימין הסתכל על עיניו התמימות של הנער שלידו. "אז איך קוראים לך?" שאל ג'ימין.

הנער פלט ציחקוק קצר וג'ימין הרים את גבתו. "אני לא הולך לגלות לך." הנער אומר. "יש לי שם נוראי. פשוט תקרא לי וי."

"וי?"

"כן. וי."

"זה קיצור של משהו?"

"הייתי אומר לך שזה קיצור של משהו מגניב כמו וויקטורי, אבל אז זה יהיה שקר גמור. למען האמת, אני לא זוכר." הסביר וי, ובפעם הראשונה במהלך השיחה ג'ימין שם לב שמשהו בקול שלו השתנה קצת. אולי עצבני יותר, אולי חסר אונים, אבל נראה שהעובדה ששכח משהו כזה מאוד הפריע לחום השיער.

"למה זה מפריע לך שאתה לא זוכר?"

וי פלט נשיפה עצבנית. "הייתי מעורב בתאונת דרכים וקיבלתי זעזוע מח. זה גרם לי לשכוח כל מיני זיכרונות שהיו לי. בנוסף לזה אני קיבלתי את התחבושת המעצבנת הזו." הסביר ומשך בספוג על צווארו. "ג'יין אומרת ששברתי שם משהו."

ג'ימין מצמץ. "אתה, כאילו, לא זוכר... כלום? זה לא מרגיש מוזר?"

"אני זוכר את הדברים הבסיסיים, מי היו האחים שלי וחברים שלי וכולי, אבל חוץ מזה הכל מרגיש מבולגן. אני מרגיש שאני אמור לזכור אותם, אבל אני לא מצליח להזכר." אמר וי. ג'ימין שם לב שהוא התחיל לשחק חוט פרום מהחולצה שלו, והחליט לעזוב את הנושא.

"אז..." ג'ימין אמר, מנסה לחשוב על משהו לומר. הוא הרים את ראשו לכיוון הטלוויזיה שעליה מוצגים המספרים שבעליהם אמורים להכנס לחדרי הרפואה, בודק שמספרו עדיין לא הגיע ושהוא לא פספס אותו בטעות.

בדרך שעיניו עשו כדי להסתכל בחזרה בשיערו של וי (כי למרות השיחה הנחמדה שהייתה לשניים עד עכשיו, לגימין עדיין לא היה את האומץ להסתכל לו בעיניים) הוא שם לב לזוג עיניים שחורות נעוצות בו ובנער שלידו. ג'ימין פער את עיניו בהלם כשמוחו עשה את הקישור שאותן עיינים כהות שייכות לכחול השיער, ונרעד באחת. הוא בלע את רוקו והסיט את מבטו מאותן עיניים.

"אתה עדיין לא אמרת לי מה השם שלך," אמר וי, לא שם לב לסיטואציה שג'ימין עבר כרגע.

"פארק ג'ימין." הוא ענה, "לי לעומתך אין כינוי." הוסיף בצחוק, מנסה להתעלם מהעיניים שננעצו בו בצד השני של החדר.

"הו," וי ענה. החיוך הגדול חזר אל פניו ועיניו התחילו לנצנץ שוב. הבעות פניו של הנער ההוא הצחיקו אותו. הוא חייך בתגובה.

===

ג'ימין נכנס אל החדר וסגר את הדלת של מאחוריו, מוצא את החריקה שהדלת הפיקה כמשהו קצת מביך.

בסריקה מהירה של החדר הוא הבין שזהו חדר לא גדול במיוחד. הקירות היו לבנים ונקיים למראה, שולחן גדול ניצב באמצע החדר, מהסגנון המוזר הזה שגם מסתיר את הרגליים. מהצד של ג'ימין היו שני "כיסאות קפיטריה" שנראו לא נוחים למדי, מהצד השני היה כיסא מרופד מאוד, אפילו יותר מאלה של המורים בתיכון, ועליו ישב גבר בשנות החמישים לחייו. היו לו משקפיים מרובעים ושיער שכמעט הלבין לגמרי. מאחוריו היה שייש שתפס חלק נכבד מהחדר. היו עליו מהמקלות הקטנים האלה שהרופאים אהבו לדחוף לגרון בכל זמן אפשרי עד לדברים שבנויים מהרבה חלקים כאלה שרק להסתכל עשה כאב ראש לג'ימין. הוא שם לב לאישה בגיל העמידה שניקתה ליד הכיור הגדול משהו שהוא לחלוטין העדיף לא לדעת למה הוא משמש.

הוא נעמד ליד אחד מהכיסאות וקד לשני האנשים שבחדר. הוא לא התכוון לשבת עד שיאמרו לו לעשות כך, הוא זכר את אחיו נוזף בו בגלל זה. הוא תמיד אמר שזה הדבר הראשון שגורם למבוגרים לחבב אותך.

"שלום," אמר הרופא, או הדוקטור, ג'ימין פשוט לא ידע איך לקרוא לו. הוא הנהן בתגובה. "אתה יכול לשבת." הוא הודיע. ג'ימין חייך בביישנות והתיישב על הכיסא.

הרופא הסתובב וביקש מהאחות את אחד מהקלסרים שהיו על השייש. היא נתנה לו אותם והוא החל לדפדף בין השקופיות. ג'ימין שם לב שבכל שקופית היה מספר רב של דפים שהיו משודכים אחד לשני.

"שם משפחה?"

"אה?" ג'ימין קפץ. הוא התעמק כל כך בלבחון את הסביבה שהוא שכח שהייתה מטרה מסויימת לכניסה שלו לחדר הזה. זה קרה לו לפעמים. הוא היה מאלה שקולטים דברים בדילאיי. "פ- פארק ג'ימין."

הרופא לא ענה. הוא רק דיפדף בין השמרדפים עד שהגיע לאחד המיועד. הוא הוציא את הדפים שהיו באותו שמרדף, שהתברר שהיו הרבה יותר ממה שג'ימין חשב שיכולים להכנס בשמרדף אחד מסכן. הוא חשב ששמע את האחות ממלמלת משהו כמו "יש יותר מידי פארקים בבית החולים הזה." הוא ראה את הרופא מגחך. וג'ימין חייך בשקט. האנשים האלה היו נחמדים בסך הכל.

"אוקיי, פארק ג'ימין," הרופא אמר. הוא הוציא את אחד מהדפים מהערימה, הסתכל עליו לכמה רגעים, קיפל אותו לחצי והגיש אותו לג'ימין. "כעיקרון לחץ הדם שללך יציב. אני בכללי ממליץ לך לאכול דברים עם ויטמין בי, כי זה חסר לך משמעותית. מומלץ גם לצאת לשמש כשיש חיסרון בזה, אז.."  הוא השאיר את המשפט תלוי באוייר.

ג'ימין הנהן וקם מהכיסא. הוא לקח את הדף המקופל וקד קידה קטנה. "תודה." הוא אמר, לא מסתכל על התגובה של שני המבוגרים בחדר, ויוצא מהחדר.

הוא חיפש את וי, חושב שהנער המוזר יצליח להרגיע אותו קצת, אך שראה שהוא לא שם, ככל הנראה נכנס לאותו טיפול שהתרגש ממנו כל כך, מבטו של ג'ימין נתקע על הריצפה בזמן שהלך. הלסת שלו הייתה כל כך נוקשה שהוא הרגיש את הכאב מתחיל להתפשט. הוא הרגיש את הדמעות מתחילות להצתבר בתוך עיניו. הוא לא הבין למה זה קרה. הרי הוא צמחוני, מאז כיתה ז', אשמתו שהאחיות המעצבנות האלה לא הסכימו לתת לו את הויטמינים שלו? לא! אין שום סיבה לזה. אם במשך כל השנים האלה הוא לא נגע בבשר, למה שהוא יתחיל עכשיו? אה? הוא לא מוכן לזה, הוא-

התנגשות חזיתית במישהו קטעה את רצף מחשבותיו הכועסות. ג'ימין כמעט נפל אחורה מרב הלם. הוא הרים את מבטו וראה את אותו כחול השיער עליו חשב בימים האחרונים. אותו הנער הסתכל על ג'ימין עם גבה מורמת.

"אני לא חשבתי שאני באמת אתנגש בך." אמר כחול השיער, אחרי כמה דקות של בהיייה.

ג'ימין מצמץ. "זה מה שאתה אומר להגנתך?"

"חשבתי שאתה תשים לב לפני," הוא משך בכתפיו. "אתה נראת כאילו אתה עומד לחורר חור בריצפה עם המבט שלך, אם מישהו לא היה עוצר אותך."

ג'ימין חייך חיוך מבויש. בסך הכל, הוא צדק. "סתם התאכזבתי ממשהו, לא ביג דיל."

"משהו מיוחד?" שאל כחול השיער. ג'ימין הסתכל בעיניו ובלע את רוקו. הוא ראה דאגה אמיתית, משהו שהוא לא ציפה לקבל מאדם רנדומלי שדיבר אותו רק כמה פעמים.

ג'ימין נשם נשימה עמוקה. "נופ." ענה.

כחול השיער לא ענה לכמה רגעים וג'ימין כבר הסתובב והתכוון ללכת, כשהרגיש יד על הכתף שלו. הוא הסתובב וראה את כחול השיער מגרד את עורפו. פניו נראו קצת אדומות, מראה שגרם לג'ימין כמעט לגחך מחמידות. זה היה נראה לו פשוט מתוק.

"רק, א- איך קוראים לך?" הוא שאל.

"ג'ימין." ג'ימין ענה וחייך.

"אני יונגי." כחול השיער אמר.

היו כמה רגעים של שתיקה וג'ימין ניצל אותם כדי לבחון את הנער טוב יותר. השורשים של שיערו היו בלונדיניים, וג'ימין תהה אם זה בגלל שחימצן, או שהוא פשוט התברך בגנים משובחים. אפו היה קטן ושפתיו דקות, וזה היה יכול להראות לו מראה כלבלב חמוד אם עיניו לא היו מקרינות לרב אדישות וכעס מעורבבים. הם היו בערך באותו הגובה (אלמלא הסניקרס הגבוהות ששם באותו היום הטעו אותו), וג'ימין לא יכל שלא לשים לב שאחת מידיו מתופפת בלחץ על רגלו.

ג'ימין הרים את מבטו ונעץ מבט בעיניים של יונגי, שנראה שהתעלם בהפגנתיות מהמבט החודר שג'ימין נעץ בו והמשיך להסתכל בנקודות רנדומליות מאחוריו.

כעס התחיל להתבשל בבטן של ג'ימין, ולפני שהספיק לחשוב, אמר, "תסכל לי בעיניים. אני אוהב את העיניים שלך."

מבטו של יונגי הוצלב במהירות עם שלו ופיו נפער בתדהמה. רק באותו הרגע ג'ימין הבין מה הוא אמר והוא כשל לאחור. הכעס שהרגיש מקודם נעלם באחת והוא פער את עיניו. הוא הרגיש שפניו מתחילות לבעור והוא השפיל את עיניו בבושה.

ג'ימין מצא את עצמו מתפלל שיונגי יענה אבל מצד שני כל כך פחד מהתשובה.

"אני-" יונגי התחיל לומר שצילצול מוכר תפס את תשומת ליבם. ג'ימין פער את עיניו גדול עוד יותר כשהבין שהצילצול בוקע מהכיס הימני שלו.

"א- אני אתן לך לענות לטלפון," יונגי אמר והתחיל להתרחק, "ניפגש בקרוב."

"כן," ג'ימין מילמל. "ניפגש."

אם צילצול הטלפון החוזר לא היה מעיר אותו מעירעוריו, הוא היה בטוח שהיה נשאר לבהות בגבו של כחול השיער עוד הרבה.

הוא פרם את הקשר של הסווטישריט שהיה קשור לו סביב המותניים והוציא את הטלפון שלו מהכיס. הוא שחרר נשימה שלא ידע שהחזיק, הסתכל על המסך וענה לטלפון.

"ג'ין?" שאל בחשש. אחיו הגדול לא ענה לו, וג'ימין בלע את רוקו והבין שהוא צריך לחכות לצעקה הצפויה.

"פארק פאקינג ג'ימין!" ג'ימין התכווץ מהצעקה ועצם את עיניו. הוא התחיל ללכת לכיוון חדרו, מרחיק מעט את הטלפון מאוזנו, כדי שלא יתרחש בטעות.

"כן?" שאל. הוא היה בטוח שאחיו יכל לשמוע את החשש בקולו, והוא היה בטוח עוד יותר שהוא צוחק לו ברשעות בלב באותם הרגעים.

"מה לעזזאל!" אחיו צעק. "אתה יודע כמה פעמים התקשרתי אליך? כמה הודעות שלחתי? כאילו לא התחברת לטלפון מאז אתמול, ושנינו יודעים שזה בלתי אפשרי! תגיד, אתה סיננת אותי בכוונה? כמעט מתתי מדאגה! ואם הייתי מודיע לך משהו חשוב? כמו, לא'ידע, נפצעתי או משהו, והיית רואה את זה רק עכשיו? אה? אה? היי ילד, תענה לי!"

בזמן שג'ין חיכה לתשובה ג'ימין פתח את מסך הבית וראה שכתוב שם שיש ארבע עשר הודעות חדשות ממנו. "ג'ין~" ג'ימין ילל. "רק עכשיו ראיתי את ההודעות. הלכתי לישון מוקדם אתמול, שזה אגב, מה שאתה אמרת לי לעשות. והיום בבוקר היה לי טיפול ולא היו לי כוחות לבדוק את הטלפון. סליחה ג'ין. אה, ג'ין?"

ג'ימין פתח את מסך הבית בטלפון שלו וראה שהשיחה התנתקה. הוא היה בטוח שהוא לא היה זה שניתק, כי האוזן שלו הייתה יחסית רחוקה מהמסך והוא לא ייתן לה לנתק לו שיחה באמצע שוב.  הוא הרים את מבטו ונעץ מבט בחלל האוויר.

"הוא ניתק לי," ג'ימין אמר לעצמו. "הוא ניתק לי בפרצוף."

ג'ימין לא התכוון להתקשר בחזרה. אחיו ניתק לו, אז הוא יהיה גם זה שיתקשר בחזרה. ג'ימין לא התכוון להתקשר אליו בחזרה ולשאול מה הוא רצה. ולא היה לזה שום קשר לעובדה שג'ימין הוא דרמה קווין קטנה. מה פתאום.

הוא פתח את הדלת של חדרו כשהטלפון שלו צלצל שוב. הפעם על הצג הייתה תמונה של מישהו זז, מה שגרם לכל התמונה להראות מטושטשת, ולג'ימין לצחוק שוב ושוב כשהוא נזכר במקרה המצולם. באמצע התמונה היה כתוב 'קוקי' וליד זה אימוג'י של לב ורוד וארנב לבן.

הוא לחץ על הציור של הטלפון הירוק ושם את הטלפון על רמקול. "קוקי? ג'ין נכנע אבל לא היה לו אומץ להתקשר שוב?"

"לא. שניכם פשוט כאלה דרמטיים שהחלטתי שאני חייב לעשות משהו." ג'אנגקוק ענה וגיחך מעט. "מה שהוד דרמוטו רצה להגיד לדרמה קווין זה שאנחנו מגיעים."

ג'ימין התעלם בהפגנתיות מהעובדה שג'אנגקוק שייך אותו למין הנשי, וחיוך התחיל להתפשט על פניו.

"באמת?" שאל בשמחה. "מתי?"

הייתה הפסקה קצרה בקו וג'ימין יכל לשמוע את ג'אנגקוק צועק משהו על ג'ין, ככל הנראה מבקש ממנו קצת שקט או משהו בסגנון. כעבור כמה רגעים הא שמע את ג'אנגקוק מכחכח בגרונו, ואמר, "עוד שעה-שעתיים. תחכה לנו."

ג'ימין הנהן, וחיכה.

הפרק הקודם