מכשפות vs פיות

 הפרק מוקדש ל-Layla36, מלורי, וצוצאנג123 וכמובן שלכל המגיבים. סליחה שלא העליתי עד עכשיו, אבל בכל פעם שניסיתי להעלות הפרק נמחק לי איכשהו, והיו לנו פוווללל מבחנים (פיכסה!) אז אני מקווה שהפרק יעלה סופסוף בלי בעיות (בעז"ה!). אה- ו-Happy new year to everyone!

אחרי חודש נגמרו הלימודים הלימודים (יישש!!) והצלחתי לשכנע את אימא שלי לרשום אותי למחנה (יישש!! כפול). אל תדאגו, אימא שלי לא יודעת כלום על הקסם שיש לי, או לכל אחד אחר במחנה. העלון שאליזבת הביאה לה הסביר רק על הדברים  הרגילים שיהיו במחנה. דברים כמו חוגים ללימוד בישול, או מסלולים וכו'.  על הדברים המוזרים שיהיו במחנה קראתי בעלון מיוחד שאליזבת הביאה לי בלי שאף אחד ראה. בנוסף לדברים הרגילים שהיו בעלון של אימא היו שם גם אימון בחץ וקשת, אימון בעוד מיגוון כלי נשק, וקרבות אלמנטיה. בשבוע האחרון ללימודים ארזתי את כל מה שאני צריכה. 

-10 שמלות                                         

-10 ג'ינסים

-10 גופיות

-10 חולצות מכופתרות קצרות

-10 חולצות מכופרות ארוכות

-פיג'מה

-מברשת ומשחת שיניים

-מברשת שיער

-גומיות

-כל זוגות הגרביים שלי (שדרך אגב, כולם היו בזוגות סגנון דובי- אף גרב לא עם בת הזוג המקורית שלה)

-כל התחתונים שלי

-כל החזיות שלי

-משקפי שמש (לא יכולה בלעדיהם בקיץ)

-נעלי ספורט

-סנדלי שורש

-כובע מצחייה

-קרם הגנה

-חומר דוחה יתושים

-חטיפים ליום הראשון (כאילו דאא)

-הרבה בקבוקי מיץ ענבים (אני מכורה לזה. הלוואי יהיה הרבה בקבוקי מיץ "לסחוב" במחנה)

-פלאפון+ מטען+ אוזניות קשת

-תיק גב למסלולים

-3 בקבוקי מים גדולים למסלולים

-פלסטרים ותחבושות

-תרופות (אדוויל, כדורי שינה אם אני ארצה\ אצטרך, חומר לטיפול בכוויות ששכחתי איך קוראים לו, וכו'. אני אוהבת לבוא מוכנה.)

-ספרים

-היומן שלי (כן אנשים, יש לי יומן)

-קלמר מלא כלי כתיבה למיניהם שאם אני אתחיל לפרט אותם הרשימה הזאת לא תגיע לסופה אף פעם.

-כסף

-גיטרה

-חוברת אקורדים

-דאודורנט

-חבילת קלפים

כשהגיע סוף סוף היום הראשון לחופש הגדול אימא שלי הסיעה אותי לתחנה שבה ניסע באוטובוסים למחנה. כשיצאתי מהאוטו ראיתי שם עשרות נערים ונערות שאני לא מכירה. יאב'לה. קיוויתי שאני לא מתחילה לפתח פחד זרים. בזמן שאימא שלי הוציאה את התיק הגדול שלי ואת הגיטרה מהתא מטען, אני סקרתי את התחנה בנסיון למצוא את הבנאדם היחיד שכן הכרתי. למרבה השמחה, אליזבת דווקא מצאה אותי, בגלל שאני לחלוטין לא מצאתי אותה. "לונה! בואי!" היא צעקה. 

לקחתי את התיק הגדול שלי ואת הגיטרה מאימא שלי, נתתי לה חיבוק פרידה, ופנחתי לכיוון אליזבת, או זה מה שהתכוונתי לעשות, אבל אז אימא שלי תפסה לי בזרוע ואמרה לי: " אל תשכחי לשים קרם הגנה כל יום, חומר נגד יתושים, כובע, ואל תשכחי להאנות ושאני אוהבת אותך, בסדר?" היא שאלה. "סבבה," אמרתי. "מותר לעשות שטויות?" שאלתי. היא נאנחה ואמרה: "גם אם אני אאסור עלייך לעשות שטויות את תעשי אותם, אז מה הטעם שאני אאסור עלייך? רק בלי דברים מסכני חיים, סבבה?" היא שאלה במבט חודר. "כן, כן, ברור," הבטחתי. בשלב הזה של השיחה אליזבת כבר באה למשוך אותי שאני אבוא. "מה לוקח כל כך הרבה זמן?" היא רטנה. אמרתי "ביי!" מהיר לעבר אימא שלי ורצתי בעיקבות אליזבת. היא הובילה אותי לעבר חבורת נערים ונערות שהיו מקובצים במעגל ליד אוטובוס אחד. אליזבת הציגה אותם בפניהם: "זה שמואל," היא הצביעה על נער גבוה בלונדיני-ג'ינג'י עם עיניים ירוקות, שממש הזכיר לי את טום הידלסטון במראה שלו. רק צעיר יותר. הוא חייך ואמר "היי." טוב, הבחור הבא. "זה אמיר," אליזבת הצביעה על נער עם שיער שחור חלק שהגיע לו עד המותניים ועיניים אפורות.  הוא רק חייך אבל לא אמר כלום. אחרי זה אליזבת הציגה לי בחורה שממש הפתיעה אותי בחיבוק שלה. קוראים לה רייצ'ל, ויש לה שיער חום מתולתל, פול נמשים, משקפיים עגולים ועיניים ירוקות עם ניצוץ שובב. "את לונה, נכון? אליזבת סיפרה לי עלייך. אני ממש מקווה שנהיה חברות," היא התחילה לומר בלי לעצור. "את ממש תהני במחנה. ממש כיף פה. העיניים שלך מגניבות." למשמע המשפט האחרון בהיתי בה בתדהמה. "סליחה? את כרגע אמרת-" רציתי לבדוק שאני לא נהיית חירשת או משהו. "העיניים שלך מגניבות," רייצ'ל חזרה על דבריה. "אני ממש אוהבת אותן. זה לא עדשות מגע, נכון?"

"לא," מילמלתי. "תודה." "בבקשה." הנער הבא היה ג'יימס, נער מתולתל, דיי נמוך ושמנמן עם נמשים (אחיה של רייצ'ל שקטן ממנה ב10 חודשים), זוג תאומות זהות בשם אמיקה וזואי (שתיהן עם עור שחום ושיער שחור גלי מהמםם ועיניים כחולות), נערה בלונדינית בשם הילה (אחותו הקטנה של שמואל. בחיי, מה יש להם עם אחים?). "עוד מעט גם סיימון יבוא," אליזבת אמרה, ואז שמענו קול קורא במגפון, "כולם לעלות לאוטובוסים!" שמנו את התיקים הגדולים בתא המטען של האוטובוס, ואז עלינו לאוטובוס. אחרי עשרים דקות האוטובוס התחיל להתמלא ואז עלה אליו גם נער חיוור עם שיער שחור שעלה למעלה, ובגדים שחורים גם. וואו, הוא גותי, חשבתי לעצמי ובשלוש מילים סיכמתי את התרשמותי ממנו. לפחות הוא לא שם איפור או עגילים בכל מקום אפשרי או קעקועים. אליזבת אמרה לו "היי, סיימון," ואז הוא הביט בה וסימן משהו בשפת בסימנים. הוא אילם, הבנתי. הוא שמע את אליזבת, אבל לא יכל לדבר. הוא התיישב בספסל מאחורי ומאחורי אליזבת. הסתכלתי עליו מעל למושבים כשהוא שם את התיק שלו על המושב שלידו והוציא ממנו פלאפון, אוזניות וספר. כנראה הוא הרגיש שאני מסתכלת עליו כי הרים את מבטו והישיר אותו אליי. הסמקתי בגלל שנתפסתי. הוא נראה לי מוכר מאיפשהו. הוא ניתק את הפלאפון שלו מהאוזניות, התעסק בו כמה שניות ואז הושיט אותו לי. כשהוא הושיט אותו לי ראיתי שהוא פתח את אנשי הקשר שלו ולחץ על אפשרות הוספת איש קשר. הוספתי את עצמי ואז החזרתי לו את הפלאפון. הוצאתי את הפלאפון שלי מהתיק כשהוא שלח לי הודעה:

היי, אני סיימון. איך קוראים לך?

-לונה עניתי.

היי לונה. כפי ששמת לב, אני אילם, אז סליחה שאני לא מדבר איתך.

-אתה לא יכול לדבר ואתה מבקש על זה סליחה? וואו, אתה משהו מיוחד.

תודה *סמיילי מסמיק*

-על לא דבר. כמה פעמים כבר היית במחנה?

פעמיים.

-ואיך במחנה? כיף?

מאוד. את תאהבי אותו. 

-מה אתה הכי אוהב בו?

דוגרי? את תחושת המשפחתיות. במיוחד את תחושת המשפחתיות שיש בקומה שלנו. בפעם הראשונה שבאתי פחדתי שאף אחד לא יקבל אותי בגלל הנכות שלי, אבל אז כולם התנהגו אליי כאילו אנחנו חברים כבר שנים.

-נשמע כמו אנשים מדהימים

הם באמת מדהימים. אני מבטיח לך, יהיה לך טוב פה.

הפרק הקודם		הפרק הבא