בת של...?

מאז שזכרה את עצמה לילה טור טיפלה בעצמה. אבא שלה בקושי שם לב אליה. הוא היה שקוע בעצמו, בעבודה שלו, ב'אבל' שלו. את אמא שלה היא לא הכירה מעולם.

כעת היא הייתה כבר בת 12. אביה היה סגור בחדר העבודה שלו, כמו תמיד. לילה הייתה שקועה בפתירת עבודת הקיץ שקיבלה מפנימיית המחוננים בה למדה. העבודה הייתה במתמטיקה,

אחד הנושאים האהובים עליה. אבל לצערה, היא לא יכלה לשבת הרבה זמן כדי לפתור את העבודה במלואה, והיא פרשה את פתירתה על פני מספר ימים. היו לה בעיות קשב וריכוז רציניות ודיסלקציה שהוגדרה כקלה יחסית,

אך עדיין הפריעה לה מאוד. היא לא יכלה לשבת בשקט ולעשות את העבודה הזאת למשך יותר משעה, כי אז כבר לא הייתה מצליחה להבין את ההוראות והייתה נהיית מתוסכלת ועצבנית.

פנימיית המחוננים אליה התקבלה קיבלה אותה למרות בעיות הקשב והריכוז והדיסלקציה שלה. "יש לך פוטנציאל גדול" נזכרה בדבריו של המנהל. "אך את פה על תנאי. הבעיות לא אמורות להפריע ללימודייך".

מאז ניתן לה הצ'אנס הזה, היא הייתה נחושה לשמור עליו. הייתה נחושה לא למשוך אליה מקרים מוזרים. היא כבר סולקה מבי ספר אחד באשמת גרימת לשריפה,

ולא משנה כמה פעמים ניסתה להסביר להנהלה שאין זו אשמתה, שיצור מוזר עם קרניים וגוף של מתאבק גבוה תפס אותה והצית את כיתת המדעים, לא האמינו לה. היא הודתה בינה לבין עצמה, זה גם נשמע די מופרך.

אבל זו לא הייתה אשמתה שדברים מוזרים קרו בסביבתה. היא הייתה מוכנה להישבע שלנהג באוטובוס באמת היה זנב, ומאז שזכרה את עצמה היא פחדה מעכבישים. הם כאילו רדפו אחריה לכל מקום אליו הלכה.

אבל כעת הייתה מצטיינת בכיתת המחוננים של הפנימייה שלה, ואפילו הייתה לה חברה טובה, טיאנה, ילדה עם שיער בלונדיני גולש ועיניים חומות שוקולדיות צוחקות. היא הייתה איתה בכיתת המחוננים, תמיד אהבה להתלבש

בשלל צבעי הקשת ומחברותיה היו דומות לשל ילדות קטנות, מקושטות באיורי חד קרן וקשתות בענן.

לילה הצמידה את העיפרון לפניה, מתמקדת בבעיה המתמטית שלפניה ומבלי משים מסובבת קווצת שיער משיערה הערמוני המתולתל סביב אצבעה. עיניה האפורות כסערה היו נעוצות בפתרון הבעיה שזה עתה כתבה.

היא רק תסיים את העבודה ותלך לבריכה שאליה קבעה ללכת עם טיאנה.

כעבור רבע שעה תמימה היא גמרה את העבודה, והלכה לחדר העבודה של אביה ופתחה אותו לכדי חריץ. היא ראתה שם, כמובן, את אביה שקוע בפרויקט האדריכלי הבא שלו.

"אבא, אני יוצאת לפגוש את טיאנה" אמרה לילה, לא בלי שמץ תקווה שהפעם תזכה למעט התייחסות מצדו, או אולי שאלה כמו: "יש לך מספיק כסף?" או "תרצי כריך?" שיביעו דאגה כלשהיא, אך כמובן, היא רק קיבלה

המהום כהודעה לכך ששמע. היא נאנחה באכזבה קלה וסגרה את הדלת, לוקחת את התיק הקטן שלה בו שמה כמה שטרות של דולרים, כריך ומגבת, ויצאה מהבית.

לילה הבחינה בטיאנה שכבר ציפתה לה בפתח הבריכה הציבורית וזו הלכה אליה בהתרגשות. "לילה!" קראה טיאנה בשמחה. "ארזתי לנו מלא חטיפים ומשקפות צלילה, יהיה לנו כל כך כיף!" אמרה טיאנה בהתרגשות.

היה קשה שלא להידבק בהתלהבותה. הן נכנסו למים, שוחות, צוחקות. לילה הרגישה שטיאנה הייתה החברה היחידה שהחזיקה אותה לא לשקוע בייאוש של אביה. היא הייתה אסירת תודה לה על כך.

בסופו של דבר הן יצאו החוצה, לבושות בבגדיהן הקודמים, והלכו לחנות הארטיקים והגלידות הקרובה והדי נטושה כדי להתקרר קצת בפינוק טעים.

פעמון מעל הדלת התריע על כניסתן לחנות, ובמהירות הגיעה אליהן מוכרת קטנת קומה בעלת שיער מדובלל וחום ועיני דבש שנראו ללילה מעט שטניות. "שלום חמודות! מה בשבילכן?" שאלה המוכרת.

לילה רק דמיינה או שהלשון שלה הייתה מפוצלת? 

"גלידה בבקשה" ביקשה טיאנה בנימוס. "הו, חמודות שלי! בדיוק הגיע אלינו טעם חדש, הוא במחסן, בואו, בואו, אני בטוחה שתשמחו לטעום אותו!" אמרה המוכרת. לילה ניסתה לאותת לטיאנה שמשהו מרגיש לה לא בסדר,

אך זו רק אמרה, "וודאי גבירתי, תודה רבה", ובלית ברירה גררה גם את לילה אחריה. כשנכנסו למחסן, המוכרת סגרה אחריהן את הדלת. לילה אוטומטית התייצבה בעמדת התגוננות, ולנגד עיניהן, מאחוריהן,

הלכה המוכרת וגדלה, מצמיחה זוג קרניים וזנב נחש עם גוף צלופחי. לילה הביטה בה, משותקת מאימה. מה זה הדבר הזה?

טיאנה פערה את עיניה ושלפה בזריזות מכיס חולצתה חרב. חרב? מאיפה טיאנה השיגה חרב?! היא ניגשה לתקוף את המפלצת. "לילה! עזרי לי!" צרחה אליה טיאנה וזרקה אליה פגיון שהיה דומה בצבעו לזה של החרב.

למשך מספר שניות לילה הייתה משותקת בבהלה, ואז באינסטינקטים שהפתיעו את עצמה, היא רצה, התגלגלה מתחת לרגלי המפלצת ונעצה את הפגיון בגופה. היא התרחקה ממנה במהירות ובזחילה,

צופה במפלצת מתפוררת לאבק. היא נשפה קווצת שיער מפניה. טיאנה קיללה בשקט משהו שנשמע ללילה כמו: "סטיקס".

היא הביטה בטיאנה בזעזוע. "טיאנה, מה הלך פה עכשיו?" שאלה לילה. טיאנה התקדמה אליה ועזרה לה לקום. "בואי. יש לנו הרבה על מה לדבר".

לאחר שטיאנה הזמינה להן מונית מהטלפון הציבורי הקרוב, היא פצחה בהסבר. "שמעת על המיתולוגיה היוונית?" שאלה טיאנה. לילה הנהנה. כמובן ששמעה. היה לה בכוננית בבית ספר מלא בסיפורי המיתולוגיה,

הם היו אוסף המיתוסים האהוב עלי, ולפעמים כשהרגישה רע נהנתה לקרוא על חייהם של גיבורים ולחשוב שהחיים שלהם היו מחורבנים יותר משלה. בדרך כלשהיא, זה שיפר לה את ההרגשה.

"אז, טוב- כל האלים, המפלצות, הגיבורים, הכל בעצם אמיתי, הכל קיים" הנחיתה טיאנה פצצה. לילה הייתה בהלם למספר שניות.  "אין מצ-" היא החלה להגיד ואז השתתקה.

נהג האוטובוס עם הזנב. המפלצת שהציתה את בית ספרה הקודם. כולם היו מפלצות. היא החווירה. "כן, לכולנו זה קורה" אישרה טיאנה. "מי זה כולנו?" דרשה לילה לדעת. "לכל החצויים" ענתה לה טיאנה.

"חצויים?" התבלבלה טיאנה. "חצי אלים, חצי בני תמותה. המונח הרשמי הוא אלים למחצה" אמרה טיאנה ופיה של לילה נפער. "יש מפלצות ואלים בעולם הזה. המפלצות נמשכות אלינו, החצויים, כמו למגנט.

הן מריחות אותנו, רודפות אותנו, לא נותנות לנו מנוח. ככל שאנחנו מודעים לעצמנו יותר, והכוחות האלוהיים שירשנו מהורינו מתחזקים, המפלצות תוקפות אותנו יותר. אנחנו הצויים,

מצליחים לראות מבעד למעטה קסום שנקרא ערפול שמסתיר מעיניהם של בני תמותה את האמת. רק מעטים מהם מסוגלים לראות דרכו כמו החצויים.

בכל רחבי העולם הזה, ישנם רק שני מקומות בטוחים לחצויים עלי האדמות. מחנה החצויים לחצויים יוונים, ומחנה יופיטר לחצויים רומים, שנמצא ברומא החדשה, העיר היחידה עלי האדמות שבה חצויים יכולים לחיות

עד זקנה בלי למשוך מפלצות. לכל החצויים יש דיסלקציה והפרעת קשה וריכוז. הפרעת הקשב והריכוז נובעת מכך שאנחנו בכוננות מתמדת לקרב ומלחמה, והדיסלקציה מכך שהמוח שלנו מתוכנת ליוונית עתיקה, לא לשפות אחרות".

סיימה טיאנה בהסבר ארוך. "ואני.. אני-" אמרה לילה ברעד, בקושי מסוגלת להגות את המילים. "חצויה. כן" אישרה טיאנה.

"אמא שלי"אמרה לילה בהפתעה. "כן. אמך היא אלה, לכן לא יכלה להישאר איתך ועם אביך" אמרה טיאנה. "ואת?" שאלה לילה. "אני גם חצויה, כמובן. נשלחתי לפנימייה כדי להגן עלייך ולהוביל אותך למחנה החצויים"

אמרה טיאנה. לילה הרגישה מעט נבגדת על כך שלא ידעה על כך קודם, אך נזכרה בדבריה של טיאנה. המפלצות היו תוקפות אותה עוד קודם.

"אבל עכשיו נגיע למחנה, ואמך תכיר בך" אמרה לה טיאנה. "יכירו בי?" שאלה לילה בבלבול. "פעם, במחנה החצויים היו רק ביתנים לאלים אולימפיים, ורבים מילדיהם שהגיעו לשם לא זכו לאיתות והכרה מהוריהם האולימפיים.

אבל מאז הבטחתם של האלים לפרסי ג'קסון כי יכירו בכל הילדים של כל האלים, נבנו במחנה גם ביתנים לאלים הזוטרים, כמו מורפיאוס, הקטה, איריס, הבה ועוד. ההורים האלוהיים בדרך כלל מכירים בילדיהם במהרה,

עד לא יותר משלושה ימים, ובינתיים הם ישנים בביתן הרמס, עד שיכירו בהם והם יעברו לביתן של הוריהם האולימפי עם אחיהם למחצה" הסבירה טיאנה.

"ובת...בת מי את?" שאלה לילה. "בת איריס" אמרה טיאנה בחיוך קלוש וטון מריר. "אלת הקשת בענן". לילה חייכה אליה. "אבל למה נשמעת מדוכדכת?" שאלה לילה. טיאנה נאנחה.

"זה עדיין מרגיש כאילו אין שוויון בין ילדי האלים, כאילו החצויים האולימפיים סוג של מתנשאים מעלינו בחשיבות. לרוב הם אלו שמקבלים את ההזדמנות להיות גיבורים, וגם המעטים מהחצויים הזוטרים שמקבלים הזדמנות כזו,

הם ילדים של זוטרים חשובים יותר, כמו הקטה או ניקה" אמרה לה טיאנה. "אני מקווה שתהיי גם בת של אלה זוטרה, שנהיה באותו מרחב. מי יודע, אולי את אפילו בת איריס ואנחנו אחיות!" אמרה טיאנה בהתלהבות.

לילה חייכה אליה, אבל הייתה לה תחושה שהיא ממש לא בת איריס. חוץ מזה, אחיות לא אמורות להיות לפחות קצת דומות במראה? הן לא דומות זו לזו בכלל.

"עכשיו, תוכלי להסביר לי מי זה פרסי ג'קסון?" שאלה לילה והמונית שלהן בדיוק הגיעה. הן נכנסו, וטיאנה החלה לספר לה על המלחמה בקרונוס, המלחמה בגאיה, ונבואת השבעה.

לאחר כחצי שעה המונית נעצרה במקום אליו ביקשה טיאנה שיסיע אותן. טיאנה שילמה לנהג את מספר הדולרים המבוקש, והן יצאו מהמונית.

טיאנה הובילה אותן והן עלו על הגבעה. "זה פסל אתנה פרתנוס שסיפרתי לך" אמרה טיאנה והצביעה על פסל בגוון השנהב של האלה אתנה. לילה פערה את עיניה. הפסל היה מדהים,

ומשהו בנוכחותו הרגיש לה אפילו די מוכר. ואז הן התקדמו עוד קצת ולילה פערה את עיניה. "ברוכה הבאה" אמרה לה טיאנה בחיוך. "למחנה החצויים".

הן נכנסו ולילה הביטה סביב בהשתאות, ואז היא שמה לב לקנטאור שרכב אליהן וחייך אליהן חיוך חמים. "ברוך שובך טיאנה. ומי החצויה החדשה?" הוא שאל בנעימות.

"לילה. לילה טור" ענתה לילה בחיוך. "טוב, כירון, אני אעשה ללילה סיור במחנה" אמרה טיאנה. כירון הנהן ודהר משם, וטיאנה גררה אותה משם.

היא הראתה לה את מקום הביתנים האולימפיים, מלבן האלים הזוטרים, האמפיתאטרון, הנפחייה, הנשקייה, האגם, קיר הטיפוס, היער, זירת הקרבות, מטווח חץ וקשת, מתחם מלאכת היד, חדר האוכל הפתוח ואורוות הפגסוסים.

טיאנה הובילה אותה לביתן הרמס, שבדרך אליו הסבירה לה על כך שכירון הוא מנהל הפעילויות ודיוניסוס הלוא הוא מר ד' הוא מנהל המחנה. "אני לא מאמינה שאל מנהל את המחנה" היא אמרה בפליאה. "זה חלק מעונש שקיבל.

תאמיני לי, כולם לא אוהבים את זה" אמרה לה טיאנה בבת צחוק. הן נעצרו למול ביתן הרמס, שבאמת היה נראה כמו ביתן במחנה קיץ רגיל. כל הביתנים היו מעוצבים בהתאם להוריהם האולימפיים.

הן נכנסו וטיאנה הכריזה: "תגידו שלום ללילה, חצויה חדשה!" אמרה. "קבוע או לא ידוע?" שאל אחד מהם. "לא ידוע" ענתה טיאנה ולילה הבינה שזה כנראה בגלל שלא הכירו בה.

החצויים הנהנו. "תלכי עם כולם בארוחת הערב לחדר האוכל הפתוח. אל תשכחי, בתחילת הארוחה מעלים מנחה לאלים במדורה, ותזהרי מילדי הרמס, הם גנבים" לחשה לה טיאנה והלכה משם.

ראש הביתן, קונור שוד, הוביל אותה לדרגש שינה בפינת הביתן. "כאן תשהי עד שיכירו בך, ממש בקרוב" הוא אמר. היא הודתה לו, והטמינה את תיק הגב שלה מתחת לשק השינה.

היא יצאה מהביתן והסתובבה מעט במחנה, מסתכלת מסביב על החניכים. חלק מהם התכתשו בזירת הקרב, חלק התאמנו בחץ וקשת, וחלק ישבו סביב ילדה אחת שנראתה נערה בוגרת שלימדה אותם יוונית עתיקה.

לאחר זמן מה היא חזרה לביתן הרמס, ואז נזכרה במשהו. אבא שלה לא יודע איפה היא. לא סביר שהוא דואג, אבל עדיף שתודיע.

היא פנתה לקונור שוד. "תגיד" היא אמרה. "איך אני יכולה להגיד לאבא שלי שאני כאן?" היא שאלה. קונור הכניס את ידו לכיסו והוציא מטבע זהוב וגדול. "זו דרכמה, מטבע האלים" הוא אמר לה.

"את זורקת אותה לרסס של מים, ומבקשת מהאלה איריס לקבל את המנחה הזו מידך, כדי שהיא תוכל לקשר אותך לאבא שלך. זו דרך התקשרות שנקראת איריס-נט ולא מסוכנת לנו. האלה מסכימה גם לחצויים

ברוב הפעמים להשתמש בה אם הם פונים אליה בכבוד" הוא הסביר. "תודה" היא הודתה לו ולקחה את הדרכמה.

היא יצאה מהביתן והלכה לה במחנה, מחפשת מקור מים קטן כלשהוא. בסוף היא מצאה שלולית שקרן השמש זורחת עליה ויוצרת קשת קטנה. היא אחזה במטבע למולה.

"אלת הקשת בענן הנכבדה איריס" היא אמרה. "אנא קבלי מנחה זו מידי וקשרי אותי לפירון טור" היא אמרה את שמו של אביה וזרקה את המטבע לשלולית. לרגע לא קרה דבר,

אבל אז השלולית נראתה כתמונה מטושטשת וכעבור מספר שניות התייצבה התמונה והיא ראתה את אביה בחדר העבודה. "אבא" היא אמרה. הוא הסתובב אליה במיידיות וראתה את עיניו נפערות.

"לילה?" הוא שאל. "אבא, אני במחנה החצויים, כנראה לכל הקיץ" היא אמרה לו. "המיתולוגיה היוונית-" היא פתחה. "אמיתית. אני יודע" הוא אמר וקטע אותה. היא פערה את עיניה.

"למה לא אמרת לי?" היא שאלה אותו בפגיעות. "זה היה מסכן אותך. אני דאגתי לך לילה. במחנה את מוגנת. למדי היטב. הפנימייה מחכה לך לשנה הבאה" הוא אמר לה. היא נאנחה.

"טוב אבא. ביי" היא אמרה. "ביי ילדה שלי" הוא אמר, ועיניה נפערו מעט. כן אכפת לו קצת ממנה בסופו של דבר. הקשר נותק, ובדיוק כשחזרה לביתן הרמס ראתה את כולם עומדים בטור. "לאן הולכים?" שאלה.

"לארוחת ערב" ענה לה קונור שוד. היא נעמדה גם בטור וצעדה אחריהם לאולם האוכל הפתוח. היא התיישבה איתם בשולחן הרמס, וצפתה בכולם מפטפטים. היא הביטה בשולחנות של שלושת הגדולים.

בשולחן זאוס לא ישב אף חצוי, בשולחן פוסידון ישב חצוי אחד, שנראה בן גילה עם שיער שחור מעט פרוע ועיניים ירוקות כמו הים. בשולחן האדס ישבו זוג תאומים בנים שדיברו ביניהם בשקט ואכלו עוף.

היא הביטה בצלחת והכוס הריקות שלה. "בקשי מהן מה שתרצי וזה יופיע" אמר לה קונור שוד. היא הרהרה מעט. "מיץ תפוזים" אמרה לכוס וזו התמלאה מיד בנוזל הצהבהב כתמתם. היא חייכה לעצמה.

היא הביטה בחניכים שאכלו בשר למיניהם. "סלט ירקות וסטייק" היא ביקשה מהצלחת וזה מיד הופיע. כולם החלו לקום עם צלחותיהם. המנחה, היא נזכרה. היא נעמדה בתור וראתה את כולם

משליכים לאש את חתיכת האוכל הטובה ביותר ואומרים את שם הוריהם האלוהי. מהמדורה עלה ריח נעים לא שרוף דווקא. כשהגיע תורה, היא זרקה את הסטייק לאש.

"אמא" היא מלמלה. "תכירי בי, בבקשה". היא חזרה למקומה. היא עוד לא עיכלה לגמרי את כל העניין כי זה היה שוק די רציני, אבל היא חייכה ודיברה עם ביתן הרמס, תוהה מי היא אמה האלוהית.

האם היא בת לאלה זוטרה? או דווקא אולימפית?

לאחר הארוחה הם התכנסו לשירה בציבור במפיתאטרון ומרשמלו צלוי במדורה. היא בדיוק צלתה את שלה שנשמעה התנשפות מצדה.

היא הביטה מסביב וראתה שכולם מסתכלים עליה. יותר נכון על נקודה מעל ראשה. היא הרימה את ראשה וראתה הולוגרמה כסופה ובוהקת של ינשוף. כירון דהר מעט קדימה.

"חצויים, מחיאות כפיים ללילה טור" אמר כירון. "בתה של אתנה, אלת החוכמה".

היא חייכה לעצמה. אמא שלה. פתאום הכל התחבר לה. מצטיינת בכיתת מחוננים. עכבישים, כמובן, הסיפור עם אכידנה! כולם מחאו כפיים בנימוס. היא ראתה קבוצה של כשישה חניכים מנופפים לה.

לכמה היה שיער שחור מתולתל, לאחת בלונדיני מתולתל ולעוד אחד חום מתולתל. כולם היו מתולתלים, חלק היו שזופים יותר ופחות, אבל מה שהראה יותר מכל שהם קשורים היה העיניים שלהם.

ללא יוצא מן הכלל, העיניים של כולם היו אפורות כמו הסערה. כמו העיניים שירשו מאתנה, אמם האלוהית. כמו העיניים של לילה.

היא התיישבה ליד האחים החדשים שלה. שון, וויליאם, קורין, ליטיה, טייראן ואורין. וויליאם היה המדריך הראשי. הוא היה שזוף, עם שיער שחור מתולתל ועיניים אפורות.

"היי, אחות חדשה!" הוא אמר לה בחיוך. "קחי את הדברים שלך מביתן הרמס ובואי לביתן שלנו, ביתן שש" הוא הסביר לה. היא הנהנה והביטה לטיאנה. היא נזכרה שטיאנה בכלל רצתה שהיא תהיה

בת לאלה זוטרה למרות שלא הבינה מה ההבדל. זו נעצה בה מבט זועם והפנתה את ראשה. לילה נאנחה והלכה לביתן הרמס. היא הוציאה את תיק הגב שהחביאה בשק השינה והלכה בין הביתנים

עד שראתה את ביתן שש. הביתן היה כסוף, עם וילונות לבנים פשוטים על החלון. מעל לביתן היה תגליף אבן של ינשוף. היא פתחה את דלת הביתן ונכנסה, ונשימתה נעתקה. המקום נראה כמו בית מלאה לגאונים צעירים.

כל המיטות, שבע סך הכל, נדחפו כנגד קיר אחד. רוב חלל החדר היה מלא בציוד מחקרי. שולחנות עבודה, ערכות כלים מחקריים וכלי נשק.

הקיר האחורי של הביתן היה ספרייה ענקית עמוסה מגילות עתיקות וספרים כרוכים בעור ובנייר. היה שם שולחן שרטוט ועליו סרגלים ומדי זווית, וכמה דגמים תלת מימדיים של בניינים ומבנים מרשימים.

מפות מלחמה ענקיות הוצמדו לתקרה וחליפות שריון היו תלויות מתחת לחלונות, חלקי הארד נצצו.

היא שמעה צעדים מאחוריה וראתה את האחים שלה נעמדים משני צידיה ובוחנים את תגובתה בשביעות רצון. "זה.. מדהים" היא אמרה בהתפעלות ובחנה כל חלק בביתן. כלי המחקר היו נפלאים.

היא ראתה שעל כל מיטה מתנוסס שם. הייתה שם מיטה גם עם שמה בכתב מסולסל. בטח הקסם של המחנה. היא התיישבה עליה והביטה במצעים האפורים בהתפעלות והניחה את תיק הגב לצד המיטה.

"מחר אחרי ארוחת הבוקר בואי חזרה לביתן. אני אלמד אותך יוונית עתיקה. לאחר מכן נלך לנשקייה לבחור לך כלי נשק. אחרי זה תוכלי לבחור בין מלאכת היד לחץ וקשת, ואז תחזרי לכאן ונספר לך על אפשרויות הבחירה שלך"

אמר לה וויליאם. "אפשרויות הבחירה שלי?" שאלה בעיניים בורקות. "לכל ילד אתנה יש תחום מחקר שהוא חוקר פה ושואף בעתיד לעבוד בזה. אני לדוגמא חוקרת כוחות פוטנציאליים של חצויים וכולי" הסבירה קורין בחיוך.

"ומחר, אני אספר לך על זה בהרחבה ומה עומד בפנייך. בארון הצדדי תוכלי לקחת בבוקר חולצת מחנה. וכעת יש כיבוי אורות" הכריז וויליאם.

האור בביתן כובה ולילה עלתה למיטה החדשה. הלילה בטח יהיה הזמן המצויין לעכל את כל זה. ממש. היא התכסתה בשמיכה האפורה עם רקמות הינשופים, ונרדמה.

בחלומה, היא הייתה במקום מפואר. המקום היה נראה כמו מקדש, משהו עתיק מעוצב בסגנון יווני ישן. המקום היה יפהפה וקרן עוצמה. מולה, עמדה אישה לבושה כיתון יווני, עם שיער שחור מתולתל

ועיניים אפורות כסערה. אתנה. "בתי" פנתה אליה האלה. "אמא" אמרה לילה בהפתעה, ולמרות שלא ידעה שזה אפשרי בכלל לדבר ולזוז בתוך חלום, היא כרעה ברך. "זמני מוגבל כאן" אמרה האלה.

"בקרוב, בתי, את תצאי למסע מטעמנו, האלים. האורקל שלכם תנבא לכם נבואה על כך בימים הקרובים. יש לך עד הראשון לאוגוסט, משתה התקווה, להשלים את המסע". אמרה לה האלה בבהילות.

לילה שתקה מעט. היא רק גילתה על כל העולם הזה וכבר מפילים עליה מסע כזה? היא התנחמה בזה שרק תחילת יולי. יש לה זמן להתאמן. "לאן אצטרך ללכת, אמא? מה אצטרך לעשות?" שאלה לילה.

"תצטרכי לצאת למקום אפל, ילדתי. לצערי הרב תצטרכי לצאת לטרטרוס ולהחזיר אלינו, האלים, את ביה, התגלמות הכוח. צרות יהיו לנו אם היא תסתובב כך חופשייה בין היצורים" אמרה לה אתנה.

לילה הרגישה מבועתת. טרטרוס? הרי... אפשר לספור על יד אחת את החצויים משחר הימים שהלכו לטרטרוס וחזרו משם בחיים. פרסי, ניקו, ואנבת', אחותה הגדולה, עליהם סיפרה לה טיאנה, היו היחידים באלפי

השנים האחרונות שעשו זאת, וגם זאת לא מרצון. "מ-מדוע אני, אמא? ישנם מנוסים ממני במחנה" אמרה לה לילה. אתנה חייכה חיוך דק. "הנבואה שתאמר לכם האורקל נובאה לפני לידתך,

אך רק באחרונה התברר שאת זו עליה הנבואה מדברת" הסבירה אתנה. "איך אלחם? וויליאם אמר שאמצא נשק בנשקייה מחר, אך מה אם שום נשק לא יתאים לי?" שאלה לילה.

אתנה התקרבה אליה. "הושיטי את ידך" הורתה לה אתנה. לילה הושיטה את ידה הפתוחה. אתנה הניחה בתוכה משהו. לילה שמה לב שזו סיכת שיער בצורת ינשוף כסוף. היא הביטה באמה.

"כאשר תרצי להילחם בכלי הנשק, הורידי את הסיכה משיערך, היא לעולם לא תסתבך בו. לחצי על בטן הינשוף והסיכה תהפוך לחרב" הסבירה אתנה.

לילה סגרה את אגרוף ידה. "תודה אמא" אמרה לילה. אתנה חייכה והניחה יד על כתפה. "כעת, בתי, אני חייבת ללכת. שמרי על עצמך" אמרה לה אתנה, והחלום נגמר.

לילה קמה בבוקר. 'בבקשה שזה רק חלום. בבקשה'. התפללה. המחשבה לרדת לטרטרוס הבעיתה אותה. זעזעה אותה. היא החלה להשלים עם העובדה שכנראה לא תחזור בחיים. היא השתדלה לשמור על אדישות ופנים אמיצות,

אבל בתוך תוכה היא מתה מפחד. היא הרגישה משהו באגרוף ידה ופתחה אותו. היא ראתה את הסיכה שאמה נתנה לה בחלומה וחייכה חיוך דק.

החלום היה אמיתי. לפחות, טוב, יהיה לה קצת זמן להתאמן. אולי יהיה סיכוי שתצא בחיים. היא השתדלה להישאר אופטימית, למרות שהיא הרגישה שכל רגע היא תתמוטט. היא שמה את הסיכה לשיערה

ולבשה חולצת מחנה כתומה.

היא הלכה עם הביתן שלה לארוחת הבוקר, הקריבה מנחה, אבל הכל נראה לה עגמומי פתאום. היא התיישבה חזרה בביתן, וויליאם החל ללמד אותה את היוונית העתיקה, והיא גילתה שהיא מצליחה לקרוא די טוב

משפטים ביוונית עתיקה ולהבין אותם. עוד קצת תרגול והיא תצליח לקרוא את זה בשוטף. וויליאם אמר שכעת ילכו לנשקייה. "יש לי כבר נשק" היא אמרה לו. הוא הביט בה בתמיהה.

היא שלפה את הסיכה משיערה ולחצה על בטן הינשוף. הוא התארך לחרב ארד שמימי ארוכה, עם כת עטופה בד כחול וכיתוב יווני באותיות כסופות. "ידע זה כוח" היא קראה וחייכה. וויליאם הביט בחרב בהשתאות.

"חפץ קסום! מאיפה?" שאל. "מאמא" ענתה לו. הוא הנהן בחיוך קטן. "זה אומר שאני משוחררת לקצת זמן?" שאלה אותו. זה הנהן באנחה והיא קפצה.

היא צריכה לדבר עם טיאנה. ואז עם כירון. 

היא מצאה את טיאנה יושבת בספסל במלבן הביתנים של האלים הזוטרים עם כמה מאחיותיה. "אנחנו צריכות לדבר" היא אמרה לה. טיאנה העיפה בה מבט. "שיהיה" הפטירה וקמה אחריה.

הן הלכו לפינה מוצלת והתיישבו. "מה?" תקפה טיאנה. "למה את כועסת?" שאלה לילה ברוגע. טיאנה הביטה בה ארוכות. "כשהתחברנו, קיוויתי... קיוויתי שנהיה שוות. תהיה לי חברה שוות מעמד. אבל את- את בת של

אולימפית. את בת של אולימפית בכירה ואני... אני בת לאלה זוטרה. איך נוכל להיות חברות בכלל? תשימי עליי בכלל?" שאלה טיאנה בעלבון. "כמובן שכן!" אמרה לילה בהפתעה.

"מבחינתי אנחנו אותו דבר. ובגלל זה אני צריכה לספר לך משהו, כי את חברה שלי" אמרה לילה וטיאנה הקשיבה. לילה סיפרה לה על החלום שלה וטיאנה נראתה מבועתת. "אלים, לילה..." היא אמרה. לילה השפילה את פניה.

"אל תספרי לאף אחד בבקשה. אני הולכת לספר לכירון" היא אמרה וקמה. טיאנה הנהנה וחיבקה אותה. "אני פה בשבילך, את יודעת את זה" לחשה לה טיאנה. הכעס נשכח, טיאנה לא הייתה מסוגלת

לכעוס על חברתה במצב שבו עמדה, במיוחד שזו לא אשמתה, ולילה הלכה לביתן המרכזי,

שם כירון עמד ודיבר עם אחת מבנותיה של הקטה. לילה חיכתה בסבלנות. היא קראה את הסיפורים על הגיבורים כדי להתנחם. עבר רק יום וחצי מאז שגילתה שהיא חצויה, היא עוד לא הספיקה לעכל את זה,

וכבר שולחים אותו למקום הכי נורא בעולם. פשוט נהדר.

כירון סיים לדבר עם בת הקטה ולילה ניגשה אליו. "כירון?" היא שאלה. "כן, ילדתי, מה קרה?" הוא שאל בחום. היא פשוט סיפרה לו את החלום שלה והוא נראה מזועזע.

"לא טוב. לא טוב בכלל" הוא מלמל. "טוב" הוא אמר ולבש פנים אמיצות. "נחכה לנבואה, נראה אם ישתנו דברים עד אז, ואז אני יודע למי נוכל לשלוח אותך כדי להתאמן. בינתיים, התמקדי

באימוני לחימה ולמידת יצורי המיתולוגיה. הם יהיו לך לעזר" הוא אמר. היא הנהנה והוא דהר משם. היא הלכה לזירת הקרב, שלפה את הסיכה משיערה והפכה אותה לחרב. היא החלה לדקור ולשסף את האוויר.

"צריכה שותף?" היא שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את בן פוסידון שישב לבדו בשולחן מתקדם אליה בחיוך עם חרב ארד. "אני תום, בן פוסידון" הציג את עצמו.

"לילה, בת אתנה" הציגה את עצמה. הוא חייך. "רוצה להתאמן בחרב? אני אוכל להראות לך כמה טריקים ושיטות לחימה שונות" הוא אמר. "בטח" הסכימה והוא הרחיב את חיוכו. "קודם אחזי את חרבך ביד החזקה שלך"

הוא אמר והיא עשתה כהוראתו. הוא נעמד מולה עם החרב. היא זכרה את היריבות בין פוסידון ואתנה. את פטרון העיר אתונה.

אבל, היא הרגישה שהיא מצאה לעצמה חבר טוב. חבר טוב שיעבור איתה דרך ארוכה, שתצא משם חברות נפלאה.

ת"ב? :)

		הפרק הבא