המסע (בזמן) של ג'יני וויזלי

הארי ישב  בסלון במחילה. 

הצלילים היחידים שנשמעו היו קול צעדיו הבלתי פוסקים של רון (בזמן שהוא רץ בכל רחבי האיזור על מנת למצוא רמז גם אם הכי קטן  למיקומה של אחותו), קולות הבישול שנבאו מהמטבח בזמן שגברת וויזלי מכינה מזון לשאר המשפחה (ככל הנראה במטרה להסיח את דעתה , גם אם רק לכמה דקות מהדאגה לביתה) וקולות של הדפים המתהפכים במהירות בספרים של הרמיוני המנסה למצוא קסם המסוגל  להעלים אדם.

" אני לא מבינה את זה!" הרמיוני קראה לפתע בקול " ראיתי את הקסם הזה כתוב כאן! הוא חייב להיות כתוב כאן!"

" הרמיוני-" אם רק תנסה להגיד לי להירגע אני אטיל אלייך סקטומסמפרה והשאיר אותך לדמם על הרצפה!" הרמיוני צווחה עליו.

הארי לא ניסה להרגיע אותה יותר. לא שהוא חשב שבמצבו הוא יכול.

גם הוא לא היה רגוע. למעשה הסיבה היחידה שהוא לא פוצץ משהו מרוב עצבים ולחץ היתה שרון כבר פוצץ כל חפץ לא חשוב ולו כבר לא נישארו חפצים לפוצץ.

הוא הביט לכיוון השעון שהיה על השידה. כל שאר המחוגים למעט של רון, גברת וויזלי וג'יני הצביעו על 'עבודה'.

של רון וגברת וויזלי היו מחוונים על 'בבית'.

של ג'יני היה מכוון על 'הלך לאיבוד'.

הארי רצה לבעוט במשהו. הוא חשק את שינייו ויצא במהירות מהבית . 

הארי רץ לכיוון השדות שמחוץ לבית תוך כדי שהוא חושב על כל מה שקרה.

על איך הוא בילה ערב מושלם עם הבחורה שהוא אוהב. על איך הוא הלך הצידה לשנייה בגלל שרון רצה לדבר איתו על המשימה שהם קיבלו בעבודתם. על איך הוא חזר ורק רצה להמשיך להיות איתה...

ועל איך הוא ראה שרביט מנופף מאחורי גבה רגע לפני שהקללה פגעה בגב שלה.

על איך הוא לא יכל לעשות דבר.

רגליו קרסו והוא נפל על פרצופו. "לעזאזל..." הוא מילמל. וקם חזרה על רגליו. חסר נשימה. "אני מצטער,ג'יני" אמר בשקט.

הוא הסתובב חזרה למחילה.

הוא פתח את הדלת ומצא את רון בוהה בשעון וממלמל לעצמו"נו כבר!"

הארי הביט בשעון.

המחוג של ארתור וויזלי הצביע על בית.

הפרק הקודם		הפרק הבא