הזמן עומד על לכת

פרק שני/אני נעצר בבית הכלא

"מוכן?" שאל אותי האיש המוזר.

"אממ...כן." עניתי. הנוף היה פשוט מרהיב. הלכתי עוד כמה צעדים והוא עצר אותי עם ידו על כתפי. יכולתי ליפול אילו לא היה מחזיק אותי. זה היה נראה כאילו אין דרך מוצא מהגבעה. היית יכול ליפול ממנה תוך רגע.

"לא לא לא." אמר האיש המוזר. "בכדי לעבור צריך לעבור דרך סוף הגבעה מימין למעלה." ואז הסתכלתי על צד ימין. איזה מפגר אני. היו עוד גבעות שמהם עלה עלייה גדולה אל עבר השער הראשי של החומות והגשר. הלכתי יחד עם האיש בפקםוק ואז שמתי לב שקיבלתי את תיק הגב שלי מבית הספר בגבי וכמעט נפלתי מהשוק.

"מה קיבלת?" עצר אותי האיש המוזר את ההליכה.

"את תיק-הגב שלי מבית הספר." אמרתי. לא הבנתי למה קיבלתי את זה.האיש המוזר ניסה להסביר לי שלפעמים הזמן מתעוות בשעון הזמן למי שטס, ושולח לו את חפציו. אני מקווה רק שהוא לא ישלח את המיטה שלי כשהיה ליד השומרים,אמרתי לעצמי בלב. הגענו אל הנחל. הוא נראה הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. זה היה לא נחל...יותר נהר. כן, נהר. נהר ענקי ששחו בו תנינים מאיימים על פני האדמה ובים. תנין איים עליי והתרחקתי כמה צעדים ממנו. השער נפתח ועברנו במהירות דרכו. הסתכלתי דרכו. איך התנינים לעזאזל הגיעו? הנחל היה במרחק כמה מטרים מתחת לגשר. מוזר. אולי אני יצליח להבין את זה אחר-כך. אבל בכול זאת שאלתי אותו, אז הוא אמר לי שהם משחררים כמה תנינים להפחדת האנשים. יופי לי, אמרתי לעצמי, איזה טיפש יצאתי שוב הפעם. כשסיימנו ללכת אל הגשר, הגשר נסגר ועמדו מולנו שני שומרים במדים מגוחכים של ליצנים אולי וגרזנים חדים חדים. ניסיתי לעבור אבל הם סגרו עליי.

"סליחה?" אמרתי.

"תגיד.." אמר האיש המוזר. "אתה יודע רומאית?"

"רומאמה?" שאלתי.

"רומאית.זו שפה." אמר האיש המוזר אליי. "טוב נו...אין זה משנה." ואז האיש המוזר פנה אל השומרים ואמר:

"לוגניסקיה לוראנסטטיה לורררקגיגסטיי."

הם פנו עם ראשם לשלילה וצרחו מילה שלא הבנתי ונערה יפיפיה פרצה בפתיחת דלת מהחומות.היה לה שיער בלונדיני שטני, עיניים ירקרקות, שמלה אדומה ו...אה כן..היא הייתה יחפה. משום מה שבנות יחפות באימפריה הרומית זה אמור להביע משהו....אמממ.... אה כן. הם נסיכות. היא נסיכה! בלתי יאומן.

"מי אתה?" שאלה אותי.

"אני מהמאה ה-21." גימגמתי והתפללתי לאלוהים שאני לא מסמיק.

"אהה...זה אתה על פי המגילת עתידות." אמרה הנסיכה. "תיכנס,תיכנס. ומה איתך?" שאלה את האיש המוזר.

"מלכתי." השתחווה אליו האיש המוזר. "פרופסור אוק, לשירותך. אני מעדיף לדבר רומאית, אים תסלחי לי."

"ואני לא." אמרה הנסיכה ולא יכולתי שלא לחייך. "כנסו כנסו." אמרה ופתחה את השער לרווחה. שוק רחב נפרש מהשערים וריחות של אוכל טוב נפרש מכול השוק. אבל לא הספקנו לראות אותו כי עברנו בדרך צדדית בדרך קיצור בחדר חשוך מהצד של החומה אל הארמון. מלך זקן התיישב בכיסא מוזהב ענקי וכיסא מוזהב ענקי קטן יותר ובו ישבה המלכה.

"אוגוסטוס." מילמלתי. אוגוסטוס פנה אל הנסיכה ברומאית. היא המשיכה לדבר אליו ברומאית וניסתה לדבר אליו באופטמיות, אבל הוא צרח והוריד אגודל. שומרים באו ותפסו אותי והשליכו אותי אל צינוק מתחת לאדמה.נפלתי ונפלתי ולבסוף הותחתי  והנסיכה לאחר שעה הגיעה אליי.היה קפוא והתיישבתי על הרצפה. סורגים התייצבו והיא דיברה איתי דרך הסורגים:

"אני מצטערת. אבא שלי רוצה שתוכיח את עצמך."

"מה זאת אומרת?" אמרתי.

"הוא רוצה שתוביל את המלחמה הבאה עוד שעתיים נגד הברברים וש...תנצח."

הפרק הקודם		הפרק הבא