רק אהבה

וואו אני לא מאמינה שהפאנפיק במומלצים ^^ ותודה על התגובות של כולם ! (חשבתי שיצא לי ממש גרוע :P )

"תהנו בבית הספר, חמודים!"קר אב לעברי ולעבר אדמונד בזמן שיצאנו מהבית.

"אתה נוסע עם אמא של אוליבר ועם אוליבר לבית הספר?" שאלתי את אדמונד. הוא הנהן.

"תהנה בבית הספר, אדי." אמרתי וחיבקתי אותו. המשכתי להביט בו עד שהוא הגיע למכונית בקצה הרחוב, שבה נמצאו אמא של אוליבר ואוליבר, שהתכוונו לנסוע לבית הספר היסודי. אני, לעומתם, הייתי צריכה להגיע לתיכון. ברגל. עם פיבי.

"היי." אמרה לי פיבי בביישנות כשדפקתי על דלת ביתה.

"היי." השבתי לה והשתדלתי להיראות נרגשת.

"ביי, אמא!" קראה פיבי. קריאה עמומה באה בתגובה מסלון הבית ופיבי סגרה את הדלת.

"מה נשמע?" שאלתי אותה בניסיון לפתח שיחה.

"הכול בסדר. את יודעת, פעם היינו חברות טובות. חבל שאנחנו פחות בקשר." היא אמרה ויכולתי לשמוע שמץ של פלרטטניות בקולה. השתדלתי להתעלם ממנו.

"כן, הופתעתי מהווטסאפ שלך." אמרתי וגירדתי בראשי בעצבנות.

פיבי צחקקה באותו צחוק מעצבן שלה שאני כל כך לא סובלת.

"החולצה שלך ממש יפה, דרך אגב. מתאימה לעיניים שלך." אמרה פיבי.

"תודה." אמרתי, משתדלת להתעלם מהמחמאות שלה.

"יש לך עיניים יפות." אמרה פיבי. התאפקתי לא לגלגל את עייני. זה היה מוגזם! היא מפלרטטת איתי בלי בושה. ו... למה זה מוזר לי כל כך בעצם? זה טבעי, לא? בנות מפלרטטות אחת עם השנייה, בנים מפלרטטים אחד עם השני...

"גם לך." השבתי לה במחמאה.

פיבי חייכה ואחזה בשובבות בכף היד שלי. סלדתי מהמגע איתה וממש התאפקתי לא למשוך את כף ידי בחזרה.

הלכנו לבית הספר כשאנחנו מחזיקות יד ביד ומפלרטטות (בעיקר פיבי) לאורך כל הדרך. כשהגענו לבית הספר פיבי כבר עלתה לי על כל העצבים, לכן ניצלתי את ההזדמנות הראשונה, והתנתקתי ממנה במהירות כדי לתת חיבוק לג'ייסון ברגע שראיתי אותו.

"אני רואה שאת ופיבי מחזיקות ידיים!" הוא לחש לי בהתרגשות בזמן החיבוק בינינו.

"אני כל כך מתרגשת!" השבתי לו בלחישה משלי. מתרגשת עד כדי כך שבא לי להקיא.

התרגשתי מאוד גם משיעור המתמטיקה שהיה צפוי לי. שעתיים של מתמטיקה, על הבוקר, ביום שני. מי יכול היה לחלום על משהו יותר טוב מזה?

הלכתי לכיתה עם פיבי (שלצערי, למדה איתי מתמטיקה ועוד הרבה מקצועות אחרים) והנחתי את התיק שלי בכעס על השולחן ברגע שנשמע הצלצול.

"בוקר טוב, תלמידים. לפתוח את הספרים בבקשה." חצי דקה אחרי הצלצול גברת גריפין, המורה למתמטיקה, נכנסה לכיתה. איך היא מגיעה כל כך מהר? חדר המורים הוא שתי קומות מתחת לכיתה שלנו.

"לפני שנתחיל, הגיע אלינו תלמיד חדש. אני מקווה שכולכם תקבלו אותו יפה ותעזרו לו להתאקלם." אמרה גברת גריפין בשעמום. ג'ייסון, שיושב מימיני, שלח אליי מבט נרגש. הוא בטח קיווה שהתלמיד החדש חתיך.

"בוא, זאק." אמרה גברת גריפין והוא נכנס לכיתה.

תמיד הייתי בטוחה שג'ייסון הוא הנער הכי יפה בעולם. התלתלים הכהים והעיניים הבהירות שלו, בשילוב עם הנמשים והצחוק המתוק... אבל ברגע שזאק נכנס לכיתה, לג'ייסון בהחלט הצטרף מועמד ראוי לתחרות על הנער הכי יפה.

הוא היה עוצר נשימה. האביר על הסוס הלבן שכל בן יבקש לעצמו. בלונדיני עם עיניים כחולות, גבוה ושרירי. אבל לא זה מה שאהבתי בו. ההליכה שלו, בטוחה כל כך, כאילו הוא לא רואה אף אחד בחדר. אהבתי את זה אצלו.

 "זאק קולינס." הציגה אותו גברת גריפין.

הבנים החליפו ביניהם מבטים נרגשים, מביטים בילד החדש בסקרנות ושמחה. הוא לא הסתכל על אף אחד מהם.

"טוב, כולם לפתוח בעמוד חמש מאות שישים ושבע-"

הצלצול שמודיע על סיום השיעור השני במתמטיקה ממש גאל אותי מייסורי. מכל המקצועות, מתמטיקה הוא ללא ספק השנוא עליי.

גברת גריפין יצאה מהכיתה ואני אחריה, ממהרת לעבר הלוקר שלי. הייתה לי הפסקה של עשר דקות בלבד בה הייתי צריכה ללכת עד לקצה השני של בית הספר כדי ללמוד ספרדית.

פתחתי את הלוקר בתנופה וגיליתי אותו שוקע מעומס הספרים שהכבדתי עליו. נאנחתי וניסיתי לתחוב איפשהו בכל הבלגן הזה את ספרי המתמטיקה שלי, אבל בסופו של דבר תקעתי אותם בתחתית הערימה, מה שגרם לכל ערימת הספרים לקרוס מטה, על הרצפה.

"שיט!" סיננתי בכעס ומיהרתי להתכופף ולסדר את הספרים במהירות.

"צריכה עזרה?" שמעתי קול מעליי, ולפני שהספקתי להרים את הראש, זאק קולינס כבר כרע על ברכיו ועזר לי להעמיס את הספרים.

"תודה.." מלמלתי באסירות תודה.

"בכיף." הוא אמר וחייך אליי, ידיו נוגעות בידיי למשך שנייה כשהוא מעביר אליי את הספרים. חשתי בצמרמורת עולה בי.

"מה אתה לומד עכשיו?" שאלתי בנימוס, ליבי פועם בחוזקה.

"ספרדית, ב... י'7." אמר זאק.

"גם אני!" אמרתי בשמחה, אולי אפילו קצת יותר מדי שמחה.

"בואי, נלך ביחד." הוא חייך אליי.

במשך השיחה הצלחתי ללמוד כמה דברים עליו- הוא מקליפורניה, הוא עבר בגלל העבודה של אמו. יש לו רק אמא אחת, חד-הורית. אין לו אחים ואחיות.

במשך כל השיעור לא הצלחתי להתרכז. זאק ישב שורה מעליי, כך שהראש הבלונדיני שלו היה תקוע לי מול הפנים ולא יכולתי לעשות דבר מלבד לבהות בו, מבלי שיידע שאני עושה זאת. רציתי ללטף את הראש שלו, לחבק אותו, לנשק את השפתיים שלו...

"תוכלי להראות לי איפה הקפיטריה?" הופתעתי לראות את זאק מחכה לי בכניסה לכיתה, שעון על הדלת עם יד אחת.

"אני אראה לך." אמר ג'רי, אחד מהבנים שלומד איתי ספרדית. הוא היה מהבנים המקובלים ביותר בבית הספר, בעיקר בזכות תפקידו כקפטן קבוצת הכדורסל של בית הספר. אי אפשר היה להתכחש להתרגשות בעיניו ובשפת גופו מנוכחותו של זאק לידו.

"האמת, ש.." ניסה זאק למלמל אבל ג'רי כבר משך אותו משם.

הבטתי בו עד שהוא וג'רי נעלמו במסדרון צדדי, ונוכחתי לדעת שאני מרגישה רגש שהרגשתי כל כך הרבה פעמים כשצפיתי בג'ייסון מסתובב עם בנים אחרים. קנאה.

כן, ג'רי לקח אותו לקפיטריה. ניית'ן התחיל איתו ליד הלוקרים, שון הוריד חולצה מולו באמצע שיעור ספורט ואפילו אנטוני, שיוצא עם ג'ייסון, החמיא לו על המראה שלו כשג'ייסון לא היה בסביבה. אבל אני כן הייתי.

הייתי לידו כל הזמן. היינו יחד בהפסקות ובשיעורים בהם למדנו ביחד. סיפרתי לו על החברים שלי, על המשפחה שלי, על התחביבים שלי. סיפרתי לו מה הסרט האהוב עליי ומה הספר האהוב עליי ומה המאכל שאני הכי שונאת לאכל. הוא סיפר לי הכול על עצמו.

גילינו שאנחנו שומעים אותה מוזיקה ואוהבים אותם סוגי סרטים וספרים. אנחנו לא מחבבים את אותם אנשים בבית הספר. ושנינו אוהבים מילקשייק בטעם תות.

עברו פחות משבועיים מאז שהגיע לבית הספר, וכבר זאק ואני היינו ידועים בתור החברים הכי טובים. בהתחלה ניסיתי לראות אם זה מזיז משהו לג'ייסון, שעד עתה היה מוגדר כחבר הכי טוב שלי. אבל הוא היה עסוק בפלרטוטים והתחנפויות עם אנטוני רוב הזמן.

הספקתי לבקר בבית שלו והוא הספיק לבקר בבית שלי (אדמונד לא הפסיק להסתכל עליו בעניין. בחיי, הילד רק בן עשר!).

זה היה נראה טבעי לכולם. אני מתכוונת, הרבה פעמים בנים ובנות הם החברים הכי טובים. זה מוריד את כל העניין של המתח המיני שיש בין חברויות בין בנות לבנות ובין בנים לבנים ולפעמים נותן תחושה נוחה יותר.

רק שאצלי... העניין היה הפוך. הוא תמיד היה ככה. ככה ידעתי תמיד שיש לי את הבעיה הזאת- שנקראת הטרוסקסואליות. חיפשתי עליה באינטרנט. 

"מה הטעם שלך בבנים?" שאלתי אותו יום אחד, כשישבנו על הדשא מסביב לבית הספר ושמתי לב שהוא מביט בכמה בנים. אני לא יודעת למה שאלתי את זה.

הוא התבונן בי בריכוז, כשוקל את השאלה, ואז פתח את פיו וענה בזהירות.

"אני אוהב בנים עם שיער חום וגלי, ארוך. אני אוהב אותם עם עיניים חומות וריסים ארוכים, עם שפתיים אדומות. רזים, עם עור בגוון חול. וכמובן-" הוא רכן לעברי.

"שיאהבו מילקשייק תות." הוא חייך אליי.

הסמקתי כל כך שהרגשתי כאילו הפנים שלי עולות באש. הוא תיאר אותי, אבל... זה לא ייתכן. הוא סתם הקניט אותי, נכון? לא היה לי אומץ לשאול.

"ואת? לאיזה בנות את נמשכת?" הוא שאל אותי.

"אני אוהבת את פיבי." אמרתי כל כך מהר, לפני שהספקתי לחשוב.

"באמת?" הוא הטיל בי מבט ספקני.

"כן. אני בקראש עליה כבר לנצח. תשאל אפילו את ג'ייסון, הוא החבר הכי טוב שלי-" אמרתי כל כך מהר שלא הספקתי לעצור לנשום.

"ג'ייסון, בחור חמוד... גם את חושבת ככה?" הוא שאל אותי.

"כן. מאוד." אמרתי ובלעתי את רוקי.

"חתיך?" הוא אמר, סוקר אותי בעיניו.

"כן." אמרתי, לא מסוגלת לשקר.

"היית רוצה אותו?" שאל אותי והרים גבה בחיוך.

"מה?!" הזדעקתי, מתעוררת ממה שהוא ניסה לשאוב אותי אליו.

"היית?" הוא חייך.

"מה פתאום! הוא בן, אני," פלטתי צחקוק עצבני. "אני בת."

"מה זה משנה?" שאל זאק בתמימות.

"אתה לא מהדוחים האלו, שחושבים שזה בסדר שבן ובת יהיו ביחד... זה... זה נגד הטבע. זה לא טבעי. זה לא בסדר." אמרתי והתפתלתי באי נוחות.

"את באמת חושבת ככה?" שאל זאק בשקט.

"ברור! גם האבות שלי אומרים ככה." אמרתי, כטיעון מנצח.

"את מסכימה עם כל מה שהאבות שלך אומרים?" שאל זאק.

"אני..." ניסיתי להגיד כן.

הצלצול קטע את השיחה שלנו.. לחשתי הבהרה בודדת, שאותה הסווה הצלצול כך שזאק לא יכול היה לשמוע אותה.

"לא."

הפרק הקודם		הפרק הבא