דיבורים לירח...

שלום קוסמים ומכשפות, אני מקווה שאתם נהנים מהקריאה. מה עם מעט תגובות בשבילי?

היום היה השיעור הראשון שלנו עם פרופסור לופין. אני חייבת לציין שלאחר שיעור כושל כהרגלו עם פרופסור סנייפ, היה נחמד מאוד לקבל מעט נקודות בית מבלי להתאמץ כמעט בכלל. למדנו על הבוגארט, שינויי הצורה שלו היו מדהימים ממש. מוזר קצת לדעת שיום אחד אחד יכול פשוט להפוך את ארונך לביתו בלי שום התראה מוקדמת... העניין ביצור המוזר הוא שהוא משנה את צורתו לדבר שממנו אנו פוחדים יותר מכל. וכאשר הארי ראה למולו את הסוהרסן, פרופסור לופין חשש ככל הנראה שלא יוכל להתגבר על הפחד ולגרום לשינויי הצורה שלו. העניין הוא... טוב... הפרופסור לופין לא נתן להארי להתמודד מול הבוגארט. כנראה שחשש ממה שיכל להפוך לו... לכן הוא פשוט הורה "רגע" וקפץ למולו בעצמו, הוא הפך מעכביש ענק (של רונלד) למאין כדור לבן כסוף שריחף באמצע החדר למול פניו של לופין, בהתחלה התקשיתי להבין לאן נעלם הבוגארט אבל כששמתי לב לכדור הלבנבן והמרחף, ובכן הוא נראה מאוד דומה ל... טוב... לירח מלא... נקודה למחשבה? ובכן אני לא יכולה להתעלם מין המידע הזה, מדוע הפרופסור פוחד יותר מכל מן הירח המלא?

זה ללא ספק היה שיעור ראשון מלהיב ביותר. לופין מורה נפלא, וההתנסות המעשית הייתה רעיון נהדר, קיוויתי מאוד שיהיו לנו עוד שיעורים בסגנון. לאחר השיעור של לופין המשך היום עבר באיטיות כמעט מייסרת, רק חיכיתי שיגמר כבר ואוכל להתחיל לחקור על עניין הירח המלא, אך זה ידוע שהזמן עובר בעצלתיים דווקא כשאנו הכי רוצים בחולפו. עברו כמעט שבועיים מאז השיעור של לופין והבוגארט, השיעור של פרופסור ספראוט בדיוק הסתיים והגיע השעה לארוחת הצהריים, אז הגענו לאולם התיישבנו והתחלנו לאכול. וכשפזלתי לכיוונו כהרגלי כבר אז ראיתי שהפרופסור לוקה בחסר, לא בנוכחותו הפיזית, הוא היה שם, ללא ספק. אבל הוא לא היה, ובכן, שם... הוא חלם בהקיץ בהבעה חולמנית אך היא נראתה כעצובה כמעט על פניו. קצת כאב לי משום מה לראותו כך. כשסיימנו את הארוחה חיכתה לנו שעה חופשית, הבנים החליטו לצאת לכיוון הבקתה של האגריד, ולבדוק מה שלומו, הרי כעט מאלפוי פצוע ובקביק נידון למשפט. בניגוד להם אני החלטתי לנצל אותה כראוי וללכת אל הספריה, להתעמק עוד קצת במחקר שלי. העניין הוא שבדרכי לספריה, ראיתי את דלתו של הפרופסור פתוחה כשהוא משוטט לו בחדר בעצבנות. אז דפקתי אל דלתו

"פרופסור?"

"כן? שלום הרמיוני, אני יכול לעזור לך במשהו?"

"ובכן, זה בדיוק מה שתכננתי לשאול אותך אדוני."

"סלחי לי?"

"ובכן... אתה נראה דיי... מוטרד."

"אני בסדר גמור הרמיוני, תודה על דאגתך אבל לא היית צריכה, באמת..." הוא אמר בעודו צובט את גשר אפו.

 "פרופסור?.."

"כן הרמיוני?" הוא שאל בקול עייף,

"אולי לפחות תיתן לי.. להכין לך... כוס תה?.." הוא היסס לרגע ואז הנהן באומרו "תודה עלמתי".

הנהנתי בחיוך כשהלכתי לכיוון הקומקום והעמדתי אותו קרוב לאך כדי שירתח. בזמן שהנחתי לקומקום לרתוח ניגשתי לשבת עם הפרופסור, ולנסות לברר מדוע הוא כה טרוד.

"אדוני?"

"הרמיוני?"

"אינני רוצה להיות חוצפנית אך, האם יש לך... בת - זוג?"

"מדוע לך לשאול זאת?"

"ובכן, אני בוודאי מציקה לך, אבל נראית לי דיי טרוד היום... וחשבתי לעצמי... אולי.. זה.. בגללה?"

"ובכן, אני לא חושב שתלמידי צריכים להיות בעלי גישה למידע שכזה אבל, לא, אין לי."

"ובכן אם כך מדוע אתה כה מוטרד?" שאלתי בנימה מנדנדת אני בטוחה.

"אין זה משהו שאת צריכה להדאיג את עצמך בו.." הקומקום שרק, הנהנתי וניגשתי למזוג את התה, כשחזרתי, הפרופסור שכב על הספה בעיניים עצומות כשחזהו עולה ויורד באיטיות. הנחתי את הכוס לידו ויצאתי מן החדר כשאני סוגרת את הדלת בחיוך בלתי מוסבר על השפתיים. אני כל כך רוצה להאמין לעצמי שזה בסך הכל היה בגלל שהוא נראה כל כך מקסים כשהוא ישן.

הפרק הקודם		הפרק הבא