סוד הקסם היהודי

בס"ד

לו הייתם שואלים את אילון הוא היה מספר בגאווה שהוא שרוף על הארי פוטר, והיה מוסיף: "מה זה שרוף? הייתי עושה על עצמי אינסנדיו! חה חה!"

הוא סיים לקרוא את שבעת הספרים בשקיקה וכשגמע את כולם במהירות הוא השתוקק לקבל את המכתב להוגוורטס. נעמה אחותו הגדולה תמיד אמרה לו: "גם אם זה אמיתי, אתה בטח תקבל זימון למשהו יותר קרוב מאנגליה. וחוץ מזה אתה עוד צעיר. תתבגר כבר." אילון אף פעם לא ירד לסוף דעתה. היא הייתה נערה בת 16 טיפוסית ולא סקרנית כמוהו.

כשהוא חשב על כך, הוא באמת היה הסקרן ביותר מבין אחיו. גם אחיו הקטנים, התאומים אור וטל, היו די מקובעים. כשטל היה בונה בלגו הוא תמיד הסתכל בחוברת ההוראות וכשאור הייתה מסתכלת על אמא במטבח היא הייתה עוקבת בדקדקנות אחרי המתכונים שלה במטרה לא לפספס אף פרט.

גם ההורים של אילון לא היו סקרנים כמוהו. אבא שלו היה מהנדס זוטר שעבד בחברות הזנק קטנות. הוא הרבה להחליף את מקום עבודתו כי החברות שעבד בהן פשטו רגל מהר. הוא תמיד היה עובד עד הלילה ובחריצות כדי שלמשפחתו של אילון, משפחת מלמד, יהיה די כסף להתקיים. אבא שלו תמיד ראה את הדברים בצורה מתמטית והרבה לחשב כל דבר כך שלא הייתה לו שניה מבוזבזת אחת. כל פרט בחייו היה מתוכנן בקפידה, אפילו באיזו שעה לחמם פיתה במיקרוגל וכמה צלחות הוא צריך לשטוף בתשעים השניות שבהן הפיתה מתבשלת. גם אמא של אילון לא ניחנה בדמיון פורה במיוחד. היא תמיד אמרה לו שינחת חזרה במציאות לפני שהראש שלו יתנתק מהגוף מרוב שהוא יירחף. אפשר היה להבין אותה, כמורה לנהיגה היא הייתה צריכה להישאר דרוכה תמיד ולבצע עבודה של ארבע עיניים עם שתי עיניים בלבד.

אמנם אילון ידע שזו סתם משאלת לב ושמכתב להוגוורטס הוא לא יקבל, אך עדיין בתוך תוכו היהאילון קטן שקיווה לקבל את המכתב, למרות שידע שזה לא ייתכן. לו הסיפורים על הארי פוטר היו אמיתיים הם לא היו מתפרסמים מפני שהקוסמים היו נחשפים, וג'יי קיי רולינג בוודאי לא הייתה הסופרת העשירה שהיא כיום אלא מכשפה מסתורית שירדה למחתרת.

ביום הולדתו ה11 חבריו של אילון תכננו להפתיע אותו. יום הולדתו היה ב30 ליוני, היום האחרון ללימודים של כיתה ה'. הייתה לו חבורה מצומצמת של שישה ילדים שהיו מרבים להיפגש, שישה ילדים שנחשבו לאאוטסיידרים בקרב שאר חבריו לכיתה, ולפעמים אילון הרגיש שהוא התחבר דווקא איתם כי איתם קל להתחבר והוא לא היה צריך להוכיח את עצמו כ"מגניב" או משהו. גם ככה כל הילדים שניסו להתקבל לחבורת ה"מגניבים" רק אולצו לעבור מבחנים שטותיים כמו לגנוב את המפתחות של שרת בית הספר, לגנוב למורה את התיק ועוד שטויות כאלה ואחרות. אילון ידע כי המבחנים האלה הם סתם מיותרים ובשביל הלתקבל לחבורות האלה ההורים שלך צריכים להיות מיודדים עם ההורים של הילדים ה"מגניבים", ועם אבא מהנדס ואמא מורה לנהיגה לא היה לו סיכוי גדול כל כך להתחבר עם ה"מגניבים" אז הוא התפשר על החבורה שלו.

ב30 ביוני, יום הולדתו ה11, אילון חזר לביתו עם תעודה המכילה את כל ציוניו השנתיים. הוריו דאגו להזכיר לו כל הזמן שכיתה ה' היא כיתה חשובה, כי אם הוא רוצה להתקבל לתיכון טוב עליו להשיג ציונים טובים בכיתה ה'. הוא חשב שציוניו הם סבירים ומספיקים כדי להתקבל לבתי הספר התיכונים שהוריו התכוונו לרשום אותו אליהם. אמנם בחשבון הוא קיבל רק "טוב מאוד" ולא "מצוין" ובספורט המורה נתן לו "כמעט טוב" אבל הוא חשב שזה לא נורא.

בשעה 16:00 צלצל הטלפון הביתי. אילון, שהיה לבד בבית, ענה.

"הלו?"

"אילוני," נשמע קולה של אימו, "אילון, תשמע, לנעמה יש יום עיון בבית הספר שלה אז היא תגיע לקראת הערב ואני ואבא יוצאים למסעדה. אור וטל אצל סבתא כך שאתה לבד בבית הערב. שמור עליו, בלי בלאגנים ובלי מסיבות גדולות מדי. מחר אני כבר אסתכל על התעודה שקיבלת."

"אממ.. בסדר.." אילון ענה.

"יפה, להתראות," אימו אמרה וסגרה. אילון לא הספיק להניח את השפופרת באיטיות בחזרה על כנה וכבר צלצל פעמון הדלת. אילון ניגש ופתח בעצלתיים.

המילה "הפתעה!" נשמעה בהרמוניה של שישה קולות צוחניים ואילון נורה על ידי תותח קונפטי זול ופשוט ותריסר רגליים פסעו לתוך בית משפחת מלמד תוך שירת "היום יום הולדת לאילון!" צווחנית.

אילון סגר אחריהם את הדלת בחיוך מבויש. "תודה לכם, חבר'ה," הוא אמר.

"נו? הופתעת? הופתעת?" שאל אותו בהתלהבות ילד אחד מהשישייה.

האמת שאילון הופתע. הוא לא ציפה שחבריו יחגגו לו יום הולדת ביום האחרון ללימודים. הוא גם לא ידע מה לספר לאימו למחרת, כי בעודו חושב חבריו כבר הספיקו לפורר חטיפי בסלה ובימבי על השטיח המפואר בסלון.

"כן," אמר אילון, "הפתעתם אותי."

חבריו דאגו גם להרים אותו על כיסא תריסר פעמים, לצפות בסרט באמצעות מכשיר הסטרימינג הפיראטי שאביו של אילון הרכיב ולתת לו לכבות תריסר נרות מעל עוגה דביקה. בסופו של דבר אילון די נהנה.

"תבקש משאלה," הפצירו בו חבריו לפני שכיבה את הנרות.

לאילון לא היו משאלות מסובכות מדי. "הלוואי שיהיה לי כיף," הוא משך בכתפיו וכיבה את הנרות בנשיפה אחת.

"לא!!!" קרא אחד החברים, "אם מביעים משאלה בקול היא לא מתגשמת! קורה ההפך הגמור!"

"שטויות," ענה חבר אחר, "זאת סתם אמונה תפלה."

"דברים רעים יקרו עכשיו!" אמר חבר שלישי.

"כולנו בסכנה!" צעק מישהו אחר.

"יקרו דברים איומים!"תוך מספר שניות כולם היו לחוצים ומבוהלים מלבד אילון, שדווקא שמר על קור רוח ולא נלחץ. הוא חשב שחבריו הם מעוררי רחמים, בעיקר בגלל שכשמכשיר הסמארטפון שלו השמיע צלצול המודיע על קבלת הודעת טקסט כולם קפצו במקום בבהלה.

"תקריא את ההודעה שקיבלת, אילון! זה בטח משהו רע!"

אילון נאנח. הוא שלף את מכשיר הטלפון הנייד שלו ופתח את הודעה שהתקבלה מאימו. לפי התגובות של חבריו הוא בהין שהמבט שעל פניו הסגיר את משמעות ההודעה.

"מה, זה כזה נורא? אתה חיוור לגמרי!" צייץ אחד החברים.

אילון הקריא: "נמצאו גופות שלושת הנערים החטופים. אני ואבא חוזרים הביתה עכשיו. ביום כזה לא נצא לאכול."

"ידעתי! זאת לא אמונה תפלה להביע משאלה בקול!" צעק אחד החברים אך השאר מיהרו להשתיק אותו. הם כולם היו מבועתים.

"א-אז הם מתו, שלושת הנערים? הם לא נחטפו?"

"אני לא יודע," אילון אמר. הוא הרגיש איך הצבע שאזל מפניו בושש לחזור.

"ההורים שלי מגיעים עכשיו," הוא התעשת, "ואסור שהם ידעו שהייתם פה! תעזרו לי לסדר!"

אבל חבריו לא נענו לבקשתו והם יצאו כולם מהבית. אילון ראה אותם נדחקים למעלית הבניין בעוד דלת המעלית הסמוכה נפתחת ומתוכה יוצאים הוריו של אילון.

"לא! הבית! הוא מבולגן לחלוטין מהמסיבה!" אילון אמר לעצמו, "אכלתי אותה! אני לא אוכל לצאת מהבית כל החופש!"

כשהוריו נכנסו במפתן הדלת הוא אמר להם: "סליחה! סליחה! זה לא היה בשליטתי! אני מצטער! אני אשאר בבית כל החופש!"

"אם אתה רוצה להישאר בבית אני לא אעצור בעדך," אמרה לו אמא כהביטה סביב על הבית המצוחצח והנקי, "למרות שניקית פה, אבל אני שמחה שאתה מסכים איתי שהשיטוטים שלך בחולמניות ברחובות העיר הם מסוכנים. אתה תישאר בבית."

אילון היה בהלם. איך הבית נהיה נקי כל כך? ואיך הוא המית על עצמו עונש נורא שכזה?

בסוף אותו החופש אילון לא היה מודאג. באותו הקיץ אף אחד כמעט לא יצא מהבית ותושבי באר שבע נשארו במקלטים כמעט כל הזמן בגלל המבצע הצבאי בעזה כך שהוא לא הפסיד דבר.

"אני חושב שיש לי כח על! אולי אקבל את המכתב להוגוורטס ולא אצטרך להמשיך לכיתה ו בבית הספר!" הוא צהל בסלון הבית.

"למה? כי אף אחד לא יצא מהבית בחופש הזה?" לגלגה נעמה, "אני בטוחה שגם הקוסמים והארי פוטר שלך לא יכולים לגרום למלחמה הזאת עם חמאס שהייתה בקיץ הזה. וחוץ מזה אתה כבר בן 11, היית אמור לקבל מכתב."

"איך את יודעת?" שאל אילון, ואז חייך ברשעות. "את כן קראת הארי פוטר!"

"אני אמרתי שלא?" היא צחקה והלכה משם לחדרה.

אילון באמת לא קיבל מכתב המזמין אותו להוגוורטס או לכל מקום אחר. "גם אם זה אמיתי, מי אמר שאני בכלל קוסם?" הוא חשב, ואז נזכר בבית שניקה את עצמו בסוף שנת הלימודים הקודמת. חופשת הקיץ הסתיימה, הוא סיים את כיתה ה' ופתח את כיתה ו בחוסר חשק וכל המורים התייחסו אליו ואל בני כיתתו כמו למבוגרים שווי רמה, או לפחות ניסו להיראות כאילו הם מתייחסים אליהם כך כי הם היו השכבה הבוגרת בבית הספר וזה גרם לאילון לחוש שלא בנוח.

כיתה ו' חלפה לה בעצלתיים. חגי תשרי הגיעו לאט, הלימודים עד חופשת חנוכה היו משעממים ולא חידשו לאילון שום דבר, מה גם שחופשת חנוכה קוצרה באותה שנה למרות תלונות התלמידים. באותה שנה נערכו בחירות לכנסת ה20 ואילון זכה ביום חופשי, אך זה לא הסב לו התלהבות רבה מידי ולקראת חופשת פסח הוא כבר פיתח הרגל מגונה של שינה בשיעורי אנגלית. את יום העצמאות הוא בילה בבמות הציבוריות והביט בשיעמום בזיקוקין די-נור שקישטו את שמי באר שבע ובאמנים שהתפרנסו היטב מאותו ערב שהופיעו בזה אחר זה. איכשהו אילון לא נפגע מספריי שלג, וכל מי שכיוון לעברו את התרסיס נפגע בעצמו. "אולי זה כי אני קוסם?" הוא חשב לעצמו בייאוש, למרות שהרגיש שמכתב להוגוורטס הוא כבר לא יקבל, ":אולי הארי פוטר זו באמת סתם המצאה," הוא קבע. אילון רק חיכה שכיתה ו' המשעממת הזו תיגמר ולבסוף, אחרי עשרה חודשים שהרגישו כמו עשר שנים השנה חלפה ובני כיתתו יחד עם כיתות ו' המקבילות החלו להתארגן לקראת מופע הסיום הגדול שנתבקשו להעלות.

אילון קיווה שלא יהרוס את מופע הסיום של כיתות ו אחרי שבחזרות איכשהו השיער של אחד הילדים ה"מגניבים" עלה באש לאחר שהאחרון היה קרוב לעמוד התאורה והעליב את אילון. כמובן שאילון הואשם בזה והשתתפותו במופע הותנתה בהתנהגות למופת אבל זה לא הפריע לו כל כך. וזה לא היה המקרה המוזר היחיד באותה השנה, תמיד כשאילון היה במשמרות הזה"ב כל הרכבים והולכי הרגל בחרו בכבישים ובמעברי החציה של שאר חבריו לכיתה כך שהוא לא עשה הרבה בכל אותן שעות מלבד להשתזף בשמש החמימה של באר שבע.

אחרי שבועות של הכנות היום הגדול הגיע. ה29 ליוני, יום אחד לפני סיום השנה, נקבע להיות התאריך שבו יוצג מופע הסיום ולאחר המתנה מורטת עצבים לוח השנה הראה 29/6 לכל מי שרק ביקש זאת. התאריך היה מודגש בצהוב בוהק בלוח השנה בביתו של אילון, ובשעה שש בערב ההורים התכנסו בתיאטרון המקומי, המנהלים וראש העיר נשאו דברי פתיחה והתלמידים הציגו את כל מה שעליו עמלו בשבועות האחרונים. לאילון לא היה תפקיד מיוחד במופע, והוא לא לגמרי הבין מה מציגים שם. כל תפקידו היה שברגע שהשחקנית הראשית אומרת שהיא רעבה הוא צריך לרוץ לעברה בתחפושת המשרת המגוכחת שלו ולומר למיקרופון שמלאי האוכל אזל ואז לשוב אל מאחורי הקלעים. אמנם המורה לדרמה חזרה והדגישה שאין תפקידים קטנים אבל אילון הרגיש שאפילו אם דניאל רדקליף, שאילון העריץ אותו, היה משחק את המשרת, התפקיד היה קטן וחסר משמעות. לקראת סוף הערב, כשכל התלמידים נקראו לבמה אחד אחרי השני לקבלת התעודה ותמונת המחזור, אילון כינס את כל ששת חבריו מאחורי הקלעים והזהיר אותם שלא לעשות לו מסיבת הפתעה למחרת, הרי יום לאחר מכן יהיה יום הולדתו ה12, כי מהמסיבה הקודמת הוא יצא בזול רק בנס.

"ידענו שתאמר את זה," אמר לו אחד החברים, "לכן הבאנו לך את העוגה לפה."

"מה?" אילון שאל בבלבול.

"הנה לך, בתיאבון," אמר חבר אחר בעודו שולף עוגת קצפת ומטיח אותה בפרצופו של אילון.

"אילון מלמד," נשמע קולו של המנחה שקרא לו לעלות לבמה ולקבל את התעודה.

חבריו צחקו ברשעות בעודו מתקרב בחשש לבמה בפנים מלאות קצפת, פוחד ממה שמצפה לו. כשהוא עלה לבמה הוא הרגיש את פניו יבשות וזוהרות וכשהגניב מבט לאחורי הקלעים הוא ראה את השישיה זועפת בפנים מלאות קצפת. באותו הרגע חלפה מחשבה במוחו.

"פניי נקיות מקצפת ופניהם קוצפות ומכעס ומעוגה מעוכה! אני קוסם, אין לזה הסבר אחר!" הוא חשב לעצמו, "אבל למה לא קיבלתי שום מכתב לשום בית ספר? מחר אני כבר בן 12!"

למחרת היה היום האחרון ללימודים, ה30 ביוני של כיתה ו. התלמידים באו לשם בפעם האחרונה וקיבלו את ברכת הדרך מהמורה שכבר ויתרה על תיק והחליטה לסחוב את כל חפציה ביד, כי איכשהו התיקים שלה נגנבו תמיד, ואילון פסע הביתה לאט. בשנה הבאה הוא יישלח לחטיבת ביניים שאביו טען שהיא "הכי טובה בנגב, אחרי הכל אני למדתי שם!" ולא יהיו לו שום חברים.

"ובמחשבה שנייה, עם חברים כאלה, אולי עדיף לי ללכת לשם," הוא אמר לעצמו ונכנס הביתה.

בחופש הזה אילון בחר שלא לצאת מהבית מרצון, ולמרות שהוא קיווה בכל מאודו וניסה לכשף את המדינה כמו שעשה בקיץ הקודם, לא היה שום מבצע צבאי שהכניס את באר שבע למקלטים. לא צוק איתן, לא שריון זהב, לא אשכי הפלדה ולא שום שם אחר שמחולל השמות האינטרנטי המציא. אילון העדיף להעביר את הקיץ בגלישה באתר פוטרמור שגילה לא מזמן ואולי אפילו לפרסם פאנפיק בפורטל הארי פוטר הישראלי בו אתם גולשים כעת.

"אילון!!!" נשמעה צעקה בבוקר אחד, "קיבלת מכתב!!!"

אילון בדיוק התעורר. הוא הביט בשעון הקיר שהחזיר לו את השעה שמונה בבוקר בחיוך עצוב.

הוא יצא מחדר השינה שלו בעודו משפשף את עיניו. "מכתב? ממי?" הוא שאל, "ולמה הערת אותי מוקדם כל כך?"

"לא יודע! תבוא ותפתח!" צעק לו טל.

אילון הגיע לסלון שם ראה את טל יושב ין מכתבים, חשבוניות, ושלל פרסומות ודואר זבל שהוציא מתיבת הדואר שלהם. כשאילון הגיע טל שלף לו באדישות את המכתב והמשיך לנבור בערימה.

"אולי זה צו ראשון!" אור צחקה כשאילון עבר לידה. הוא בתגובה חרץ לעברה לשון והניח את המכתב על שולחן הכתיבה שלו. לאחר מכן הוא צחצח שיניים, אכל ארוחת בוקר, התקלח ופתח את המחשב. הוא גלש בפורטל הארי פוטר הישראלי כל היום כשהמכתב פרח מזכרונו.

לקראת השעה תשע בערב אימו שבה הביתה.

"נו, אילון? היא אמרה כשנעצרה במשקוף חדרו וצפתה בו מגיב באשכול בפורום "דיבורים" בפורטל הארי פוטר הישראלי, "מה עשית היום חוץ ממחשב, מחשב ועוד קצת מחשב? מתי תצא מהבית? מתי תראה קצת חברים?"

בדיוק באותו הרגע נעמה נכנסה לבית.

"או, שלום לך," אימא עזבה את אילון ופנתה לנעמה, "מה עשית היום חוץ מלהסתובב בחוץ עם חברים? מתי תשבי קצת בבית? אולי תשחקי כבר במחשב?"

"אמא," נעמה רטנה, "תני לי להנות עד שסוף סוף נגמרו לי הבגרויות השנה, ותראי את אילון. הוא קיבל מכתב ובכלל לא שם לב."

אימא הביטה לעבר שולחן הכתיבה של אילון, שם נח המכתב מהבוקר ושם נח אילון עצמו כשישב מול המחשב.

"מה זה?" היא שאלה כשהתקרבה לשולחן ולקחה את המכתב. היא פתחה אותו והקריאה בקול:

"לכבוד מר אילון מלמד, החדר הצפוני, דירה 5, קומה 2, רחוב שמעוני 13, באר שבע."

אילון נדרך לפתע. הוא מעולם לא שמע על מכתב שבכתובת שלו מציינים לא רק את הנמען ואת כתובתו אלא גם את חדר השינה שלו מלבד הוגוורטס, אבל זה לא ייתכן...

"זה מה שכתוב בפנים?" הוא שאל את אמא בלי להוריד את עיניו מהמסך.

"לא, זו רק המעטפה," אמא אמרה, "זה מה שכתוב בפנים:

"מדינת ישראל, משרד החינוך, משרד הקסמים.

הנדון: עולם פתוח למען ילדים מכושפים-בית הספר עפלי"ם לכישוף ולקוסמות

מנהלת: רותי שרעבי

(מסדר שלמה, מחלקה ראשונה, לשעבר המכשפה הראשית לישראל, חברת איגוד הקוסמים הבינלאומי)

מר מלמד היקר.

אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית-הספר עפלי"ם לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, י"ז באלול. אנא שלח ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי, ט"ו באב.

בכבוד רב,

שר החינוך ח"כ נפתלי בנט, שר הקסמים ח"כ אורן חזן, סגן המנהלת מר ניר אליהו."

"מה זה?" נעמה שאלה, "זו סוג של בדיחה גרועה?"

"כלל לא," נשמע קול גברי נעים מאחוריה.

אילון, אמא ונעמה הסתובבו לאחור בבהלה לראות את מקור הקול. עמד שם גבר לבוש גלימה, היו לו משקפיים דקיקות ואף בולט. הוא נראה צעיר מלבד שיערו השחור והמקריח ובלוריתו המסורקת לצד שהעידו על גילו. הוא סידר את הכיפה הסרוגה הקטנה שנחה על ראשו.

"נעים מאוד, שמי ניר אליהו, סגן המנהלת, ואני נבחרתי להסביר לכם, כמשפחה ללא קשר לעולם הקוסמים, על מה שעומד לקרות עכשיו. אתם מוזמנים לשבת," אמר ובהינף שרביט שלו צצו ארבעה כיסאות אדומים ומרופדים בחדרו של אילון. ניר אליהו התיישב בחיוך בעוד אילון, נעמה ואימם התיישבו בחשש, ממתינים למוצא פיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא