כל דבר שאני יכול כדי לעזור

פרק 2:

"בוקר טוב" טדי נכנס למטבח, וזה היה נראה לרון כאילו הוא לחוץ מעט.

השני כבר ישב ליד השולחן, אוכל ארוחת בוקר קלילה ושותה קפה חזק. הוא הנהן אליו, "תיאודור".

רון הסיט מבט מטדי שהתקין לעצמו ארוחת בוקר, מרגיש יותר מידי בנוח לדעת רון, ובמקום זה קרא את 'הנביא היומי' שהגיע בבוקר. לא הייתה שום כתבה מעניינת או חשובה אך הוא העדיף לקרוא משהו משעמם מאשר לנהל שיחה עם טדי, ובמקום זה שני הגברים ישבו בשקט שהופר רק ע"י רעשי לעיסה ושתיה.

כאשר רון פינה את כליו והתכונן לעזוב הוא שאל את טדי "איך אתה רוצה להגיע לסמטת דיאגון?"

"אני מעדיף פלו אם לא אכפת לך".

למען האמת רון לא היה חובב גדול של אבקת פלו אך החליט לא להתווכח, ובמקום זה הלך לסלון, היכן שהאח ממוקמת. אך לפני שעזב הרמיוני ירדה מטה. "בוקר טוב" מלמלה, היא עדיין הייתה לבושה בפיג'מת הפלנל שלה, "רציתי להגיד יום טוב לפני שאתם עוזבים", אמרה וזה היה נראה כאילו יש טיפה מתח בינה לבין טדי.

"תודה, מתוקה, יום טוב שיהיה גם לך. ניפגש יותר מאוחר בעבודה", טדי ניגש אליה והחל לנשק אותה.

"יום טוב" רון אמר בשקט ונכנס במהירות לתוך האח, רואה דרך הלהבות הירוקות את הזוג ממשיך להתנשק. אולי זה סתם היה נראה לו כמתח בניהם.

הוא הגיע לאח שבחדר האחורי שבחנות ויצא החוצה, מנקה מבגדיו את האבק ומנסה להרגיע את הסחרחורת שבראשו. הוא שנא אבקת פלו.

הוא יצא לחנות והחל לסדר אותה לפתיחה בתשע, שומע לאחר כמה דקות קצרות את טדי בחדר האחורי.

"חמודים הצעצועים שלכם" טדי נעמד ליד רון והעביר את מבטו על המדפים העמוסים.

"חמודים? אל תיתן לג'ורג' לשמוע אותך אומר את זה". רון ראה שטדי הרים בלון חצי מנופח בצבע ירוק זוהר  מאחד המדפים אך החליט לא להגיד שכלום.

"מה זה עוש-" רעש של קריעה נשמע וראשו של טדי היה מוקף בעשן דק וכשזה התפזר היה ניתן לראות את פרצופו המופתע וכל שיער ראשו, לרבות הגבות והזיפים הקצרים שהיו לו, היו צבועים בצבע ירוק זרחני כצבע הבלון שהיה.

רון לא הצליח לעצור בעצמו והתפרץ בצחוק מרושע, המבט הקשה שטדי שלח אליו רק הגביר את הצחוק שלו. "אימא ואבא לא לימדו אותך לא לגעת בדברים שלא שלך?" ניגב דמעות של צחוק מעינו.

טדי שלח אליו מבט כועס, "איך אני אמור לצאת ככה??" בהה בהשתקפות של דמותו על אחת האריזות המבריקות.

למרות שרון רצה לבייש אותו ושהוא ישאר ככה, הוא ידע שהוא לא ישמע את הסוף של זה מהרמיוני, לכן לקח שפורפרת קטנה של שיקוי וזרק אותה לכיוונו של טדי, "תשטוף את השיער שלך עם זה וזה אמור לעזור. ואל תיגע בשום דבר נוסף" הוסיף, הפעם בטון רציני, "אני לא צריך שיקרה לך משהו נוסף, אין לי כוח לנקות את זה" והוא סובב אליו את גבו.

הוא לא חשב שזה אפשרי שיום ילך יותר מזעזע מזה של אתמול, אבל מסתבר שזה אפשרי. למרות שבהתחשב בזה שהיום התחיל ברגל שמאל הוא היה צריך לחשוב על זה.

בגלל שלא היה מי שיחליף אותו, הוא לא הצליח להתפנות לאכול ארוחת צהריים, ילד אחד הפיל מדף שלם של כדורים שנדבקים לכל דבר ולא משחררים וילד אחר הקיא על הגלימה שלו, ורון היה צריך להסתובב עם ריח קיא על הבגדים שלו, ולא משנה כמה פעמים ניסה את קסם הניקיון שביצע, הוא לא הצליח להוריד אותו. הוא חייב לזכור להגיד לג'ורג' שהדוגמיות של הממתקיא לא היו רעיון טוב.

כשעה לפני הסגירה רון הצליח לשבת פעם ראשונה מהבוקר ולנשום מעט, החנות התרוקנה כמעט במלואה. הוא אכל את הכריך שתכנן לאכול לארוחת צהריים ושטף את פניו. זה כבר שיפר את הרגשתו פלאים, ועל מנת שירגיש אפילו יותר טוב, הוא זימן גלימה נקיה מהדירה של ג'ורג' שמעל החנות והחליף בגדים בחדר האחורי. הוא יצא לחנות הרחבה כשחיוך קטן על פניו.

"היי" הוא שמע קול לימינו. בחורה רזה באמצע שנות העשרים, לא מגיעה גבוה יותר מחזהו, הסתכלה עליו.

הוא כבר ידע לזהות את המבט הזה, המבט של 'אלוהים אדירים! זה רונלד וויזלי, זה שעזר להביס את זה שאין לנקוב בשמו!'

הוא העביר את מבטו על הבחורה, מלמטה עד לעיניים הכהות הגדולות. היא הייתה נאה, עור בצבע חום עמוק, תלתלים כהים ושפתיים בשרניות. "היי" החזיר והוסיף חיוך כשראה את דמותה המושכת, יודע שהיא מעט מבוגרת יותר מ20 שנותיו, אך גיל לא ממש היווה בעיה מבחינתו.

"אתה רונלד וויזלי, נכון?" שאלה, והוסיפה חיוך מפתה על החיוך שלו.

"אכן, ואת?" הוא הושיט את ידו.

"מייגן", היא הושיטה את ידה והוא הרים את כף ידה ונישק אותה בעדינות. הוא ידע שזה מיושן, אך הוא גם ידע שבנות מתות על הקטע הזה, ואכן עפעפיה של מייגן נעשו כבדים מעט, ורון חייך בינו לבין עצמו.

"איך אני יכול לעזור לך?"

היא נשכה את שפתיה התחתונות וצחקקה מעט, "מצטערת, פשוט עלתה לי בראש תשובה לשאלה שלך שאני לא ממש יכולה להגיד בקול רם".

הוא הרים גבה בעניין, "עכשיו גרמת לי להסתקרן".

היא ציחקקה במבוכה, אבל בהיעדר סומק על פניה, רון הניח שזה רק חלק מהפלירטוט.

"נו, את יודעת שאת רוצה להגיד לי", אמר בקול נמוך והתקרב אליה מעט.

הוא הרימה את מבטה מעלה, הוא היה כל כך הרבה יותר גבוה ממנה, וחייכה חיוך קטן, "מה דעתך שתעזור לי למצוא את אחד מכובעי ההגנה שלכם, ואז אני אגיד לך את מה שחשבתי יותר מאוחר היום? על כוס משקה?"

הוא הושיט יד גבוהה מעליה, מתקרב אליה מעט יותר תוך כדי, הוריד במהירות כובע שחור והושיט לה, "איך נשמע לך עוד שעה בערך ב'קלחת הרותחת'?"

היא לקחה ממנו את הכובע, "נשמע לי כמו תוכנית".

תגובות? :)

הפרק הקודם		הפרק הבא