נפגשים *מוקפא*

נ.מ. ריינה


התבוננתי בשמים. השמש עלתה, עכשיו אני ותאליה רק צריכות לבקש את אישורה של הגבירה ארטמיס ללכת לשנה שלמה. צעדתי עם תאליה אל האוהל של הגבירה.
"היכנסו." נשמע הקול שלה מבפנים. אני ותאליה החלפנו מבטים, וביחד נכנסנו לאוהל.
"הגבירה, אנחנו קיבלנו-" התחלתי, אך ארטמיס הרימה את ידה כדי להשתיק אותי.
"אני מודעת לכך. דנתי בכך כבר עם כירון, ושנינו מצאנו לנכון לאפשר זאת."
השתחוותי, ויצאתי מהאוהל עם חיוך על הפנים.
כשהגיעה השעה שש וחצי כירון כינס את כולנו על הגבעה, רק שהפעם, הוא בחר את התחפושת של המורה שלו. הוא כחכח בגרונו.

"אני אבוא אתכם, אך תהיו מחויבים לקרוא לי בבית הספר אך ורק מר ברונר, גם כשאנחנו לבד."
השתררה שתיקה.
"עכשיו, בואו נדבר עם רייצ'ל."

מאחורי העץ הגיחה רייצ'ל, האורקל של המחנה היווני. היא נופפה לנו, והעיפה מבט שואל לעבר כירון, אך הוא רק הנהן.
"אני.. בזמן האחרון אני רואה חזיונות, אני רואה את-" אך נראה שלעולם לא נראה מה היא ראתה, כי רייצ'ל הוקפה בעשן ירקרק ואמרה בקול משונה:

למסע החצויים יחדיו יצאו

בבית הספר עם הנוספים יילמדו

בשנה הזו חברויות חדשות יווצרו

בן המוות נגד רצונו סודות יגלה

חברה חדשה לחצויים תצטרף

ומגלת הגורל לחבורה תתווסף

העשן הירוק נעלם מרייצ'ל והיא שאלה "מה הייתה הנבואה כירון?"

"הנה כירון."

אמר החניך שהביא את השרפרף בשביל רייצ'ל והושיט לכירון דף שעליו כנראה כתב את הנבואה.
כירון מלמל משהו, ואמר:
"לפי הנבואה רייצ'ל גם תצטרך לבוא איתנו, אז גם אתה תצטרך לבוא רוי."

החניך ששמו כנראה רוי הנהן, ורץ להביא מזוודה מערמת המזוודות שעמדה על פתח ביתן פוסידון (כולם החליטו שזה המקום הכי טוב לשים אותן.)
"קדימה," אמר כירון, וכולנו הלכנו אל גבעת החצויים, שם חיכה לנו מיניבוס. כשכולנו נכנסנו, כירון התחיל להיכנס ללחץ, וכל הזמן לבדוק אם יש מפלצות אחרינו. הנסיעה הייתה דיי קצרה, אחרי רבע שעה הגענו לבית ספר גדול ויפה עם יער סביבו, מגרשים והרבה מדשאות יפות. היה שם גם אגם קטן שנראה שפרסי מרוצה ממנו.
"ובכן, זה המקום." הכריז כירון.
הוא הציג לנו את החדר המשותף לנו ולקבוצה השנייה, ומשם נתן לנו לחקור בעצמנו, לפי ההסבר שלו, 'בגלל שהקבוצה השניה צריכה מרווח נשימה'.
"כאן יהיה השיעור הראשון היום, בשעה עשר שאר התלמידים יגיעו אז עד אז אתם יכולים לבלות."
ניקו מלמל משהו אל הייזל בעודה מהנהנת. הם יצאו יחד החוצה ואחריהם כולם כדי לבלות את השעתיים וחצי שנותרו לנו עד השיעור הראשון.

נ.מ. ג'יני

בבוקר כולנו הלכנו אל תחנת הרכבת והייתה שם עוד רכבת קטנה, רכבת ששינתה כל רגע את הצבע שלה. כולם הביטו ברכבת השנייה בבלבול , בעודנו עולים על הרכבת הקטנה. ברכבת היה חדרון עם פופים וספות כדי שנוכל לשכב בנוח עד שנגיע. אני מיד תפסתי את הפוף הכי גדול ואחריי כולם החלו להתיישב עד שבסוף, מאלפוי, שהגיע אחרון, נאלץ לשבת על פוף קטן שנראה מאוד לא נוח בסבר פנים חמוץ. הדלת לכיוון מושב הנהג נפתחה והפרופסור מקגונגל נכנסה, הניפה את שרביטה והתיישבה עם הכיסא שזימנה.
"כולכם בטח תוהים מה קורה כאן. אתם נמצאים בתוכנית מפגשי תלמידים מיוחדת שאני ופרופסור ברונר ארגנו." הסבירה פרופסור מקגונגל.
"מי זה פרופסור ברונר?"
"מפגש עם מי?"
"הקבוצה השנייה הם קוסמים?"
הרמיוני, הארי וג'יני החלו לשאול.
"פרופסור ברונר הוא המנהל של הקבוצה השנייה, אתם תיפגשו עם עוד כמה ילדים בגילכם שאיתם תלמדו בבית ספר. אנחנו קבענו בית ספר מוגלגי, השנה. על שאלת הקוסמים אינני יכולה לענות כעת.
ובית הספר שלהם... ובכך, יש שניים, אחד בניו יורק והשני בדרום קליפורניה. הנסיעה הזאת תהיה במהירות גדולה לכן תתכוננו."
פרופפסור מקגונגל עשתה תנועה עם הראש ולפתע הרכבת האיצה למהירות מטורפת שהרגישה מעל מהירות הקול, מה שכנראה היה נכון. למרות המהירות לקחו בערך שעתיים עד שהגענו. כשהגענו ראינו בית ספר גדול שנראה דומה להוגוורטס. כנראה כי גם בו היה יער גדול, אגם והרבה מדשאות. פרופסור מקגונגל הובילה אותנו אל החדרים שבהם נהיה, ואמרה לנו לא להיכנס לחדר ממול, בגלל שהוא שייך לקבוצה השנייה. היא עשתה לנו סיור קצר במקום, ולבסוף, נתנה לנו להתפרע.

הפרק הקודם		הפרק הבא