צפוי לא צפוי / פיק פורום

ירדנו בשקט למרתפים, לשיעור שיקויים. ליאת דיברה עם ניר על נושא כלשהו, ליאל הלכה לידי, שותקת, שקועה במחשבות בדיוק כמוני. אך למרות המחשבות שמתי לב למבטו של ירין עוקב אחרי שיחתם של ליאת וניר.
הגענו למרתפים ראשונים, ועמדנו שם בשקט מוחלט.
הקונדסאים הגיעו בשקט, ג'ימס נראה המום, ומופתע. הוא היה שקוע במחשבות. סיריוס הסתכל על חברו באי הבנה, מנסה כל הזמן להוציא ממנו מידע, למרות שתיקתו הנמשכת של ג'ימס.
רמוס היה שקט, אך הרגשתי מן שמחה כשראיתי את הדניאלה הזאת מחזיקה את ידו של ילד פחות או יותר בגובה שלה, העיניים שלו חומות, אבל חום בהיר מאוד, עורו היה לבן כשלג, ושערו בצבע דבש.
הוא לא חייך, פשו הסתכל על דניאלה במן הערצה, והיא חייכה אליו.
היא מלמלה משהו, והוא הנהן, מסתכל לעברנו.
הסתכלתי עליו, מנסה להסתיר את סקרנותי לשקט של הקונדסאים, להבין מה קרה לעקיצות שלהם. רמוס הסתכל עלי, חצי מחייך. לא החזרתי לו את החיוך, עדיין עסוקה בהתנהגותם המוזרה של שאר הקונדסאים. ואז סוורוס הגיע, אדום כעגבניה, ומבטו מושפל. אז הבנתי: הוא אמר לג'ימס. הוא ביקש ממנו לדבר בפרטיות. יכולתי לדמיין את הסצנה: סיריוס המום מבקשתו של סוורוס. ג'ימס עוקץ את סוורוס כל הדרך למקום השקט, ואז סוורוס אומר לו את האמת. זה היה מצחיק כל כך, לדמיין את פניהם לאחר דבריו של סוורוס, שהחזקתי את עצמי כדי לא לצחוק בקול. בגלל שעיניי עדיין הסתכלו על רמוס, ובגלל שחייכתי בגלל הצחוק, רמוס חשב שהחזרתי לו את חיוכו, והוא נראה מרוצה.
סלוגהורן יצא מהכיתה, הכרס העגולה שלו מזכירה את נוכחותו. מופתע מהשקט המוזר אשר שרר מחוץ לכיתה, הוא אמר לנו להיכנס.
נכנסנו בשקט, ושמתי לב למבטו המבולבל של סלוגהורן.
התיישבתי קרוב ללוח, בקדמת הכיתה, כמו רוב הזמן. ליאל התיישבה לידי, ולקחה דף שעליו היא כתבה משהו. הסתכלתי על ירין, שהביט בליאל בסקרנות בדיוק כמוני. לאחר שגמרה לכתוב, היא העבירה לי את הפתק, ואני וירין קראנו:

סוורוס מתנהג מוזר. הוא אפילו התיישב ליד הגריפינדורים. וג'ימס לא אמר לו מילה כל היום. נראה לכם שזה קשור?

הסתכלתי עלייה כמה שניות, ואז על ירין, שמשך כתפיים. לקחתי עט וכתבתי:

אני יסביר לכם מאוחר יותר.

ובכך נגמרה השיחה השקטה. הסתכלתי לעבר סלוגהורן, שהתחיל לדבר, עדיין מבולבל משהקט הלא רגיל.

"הוא מה?!" שאלה ליאל, לא מאמינה למה שביפרתי לה. ירין ישב, קפוא במקומו, מביט על נקודה לא ברורה.
"כן, נו. אני שמעתי אותו 'מתרגל' איך לומר לו." אמרתי במשיכת כתפיים.
לפתע, ירין צחק בצחוק פרוע. הסתכלנו עליו בפחד.
"מה?" הוא שאל לפתע, לא מבין את הבעת פנינו.
"ראית את עצמך פעם?" שאלה ליאל בשקט.
חייכתי.
הוא זעף ואז התחיל:
"חשבתם לרגע מה זה אומר? סוורוס אמר לג'ימס שהוא...אוהב אותו," ירין עשה פרצוף נגעל, "ומכוון שג'ימס לא ממש סירב לו מיידית, זה אומר שלג'ימס יש חולשה קטנה לבנים, ויכול להיות שגם לסוורוס. מה שאומר שימיו היפים נגמרו! אנחנו עלינו עליו עכשיו! אין סיכוי שהוא יברח! אתם מבינים, ג'ימס...ג'ימס הומו!"
לאחר הנאום שלו, הסתכלתי עליו, ניצוץ בעיני. זהו. התיחלו ימיו הרעים של ג'ימס פוטר בבית הספר הוגוורטס.

"דנה, קומי!" ליאל כמעט סטרה לי. "אנחנו באיחור מטורף! אין לנו סיכוי להספיק לאכול אם תמשיכי לישון!"
"ממ?" שאלתי, מטושטשת.
"נו, קומי!" ליאל משכה לי את הסמיכה. זה כבר היה הקש ששבר את הדבשת לש הגב.
"הסמיכה שלי!" התבכיינתי.
"אז קומי!" היא אמרה ברשעות.
"יא רעה!" אמרתי בכעס וקמתי. הכל היה מטושטש לכמה שניות, ואז הסתדרתי, ועמדתי בשיווי משקל.
"נו! פיליטיק יהרוג אותנו!"היא צעקה, בעודה זורקת עלי את בגדי.
"אוף, בסדר, איזה לחץ!" אמרתי.
התלבשתי מהר, וראיתי את ירין בחדר המועודן, עם שני טוסטים ביד.
"ירין, אתה מלאך," אמרתי בעודי לוקחת את הטוסט שלי ומעבירה אחד לליאל.
"הי, ליאל," אמר ילד אחד, משנה שביעית ככל הנראה, אשר נפנף לליאל בידו. ליאל חייכה.
"הי, יובל."
"יובל?" שאלתי בבלבול.
"אה, כן. ידיד שלי," היא אמרה מסמיקה.
"כן, בטח," צחקתי, "כמו כל שאר ה'ידידים'."

הגענו ליד כיתתו של פיליטיק, והקונדסאים עברו לידנו. לפתע, ג'ימס עצר. אני חשבתי שזה בגלל סוורוס, שנמצא מאחורינו, אבל הוא התקרב לליאל, די מופתע ממעשיו בעצמו, ואמר:
"אני צריך לדבר איתך דחוף."
ליאל הסתכלה עליו, לא מאמינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא