Kill. Lights.

בארוחת הצהרים,הארי ורון  כמעט ולא דיברו אחד עם השני. הם ישבו ואכלו בשקט את ארוחתם.
הכול נראה רגיל בצורה משעממת,עד שלפתע תלמידת הפלפאף קמה ממקומה בצווחת בהלה. הצלחת שלה,התחילה לעוף לפתע,בתנועות מעגליות משונות. לאחר פחות מדקה,הצלחת ריקדה סביב ראשה של התלמידה,מעיפה את האוכל לכל הצדדים. הכוס,והסכו"ם החלו גם כן לעוף באוויר,ולטוס מסביב לשולחן,מעל ולצד ראשי התלמידים המופתעים של הפלפאף.
צחקוקים נשמעו מכל שאר השולחנות באולם הגדול. לאחר כמה דקות,צלחות נוספות עלו לאוויר,במהירות גדולה יותר,וחלו לטוס. לאחר עשר דקות,שום צלחות,כו,ס,סכין או מזלג,לא נשארו על השולחן. האוכל החל לעוף לכל הצדדים,וכמה מהצלחות התרסקו על הקירות. שאגת הצחוק שנשמע - בעיקר מכיוון שולחן סלית'רין - הדהדה באולם.
לפתע,המפה של שולחן סלית'רין עשתה תנועה הדומה לגל,וכל כלי האוכל עלו כמה סנטימטרים לאוויר. הם נשארו שם,ואז החלו לעוף.
לקראת סוף ארוחת הצהרים,לא נשאר כלי אוכל אחד על השולחנות. כלי האוכל החלו לטוס בין שולחן לשולחן,מעיפים את האוכל על התלמידים. הכלים התנפצו על הקירות,השולחנות,הרצפה. רדפו אחרי תלמידים,ושפכו על ראשיהם ובגדיהם אוכל ומים.
היו תלמידים שמיהרו לצאת מהאולם הגדול בריצה מבוהלת,אחרים התחבאו מתחת לשולחנות. היו גם את אלו,שניסו לתפוס את אחת הצלחות או המזלגות,ולזרוק אותה אחד על השני.
"כולם! לצאת מהאולם!" קרא לפתע דמבלדור.
המורים החלו לפנות את התלמידים במהירות,מנסים להתחמק תוך כדי מכלי האוכל המעופפים. רון והארי,יצאו מהאולם,ונשארו לעמוד קרוב לדלתות,לראות מה קורה בפנים. פליץ' דחף את התלמידים הצידה,ונכנס לאולם,מחזיק בידו מטאטא גדול. הוא מלמל משהו בקול זועף,וטרק את דלתות האולם בכעס.
"קדימה! שכל אחד יחזיור לעיסוקיו!" קראה הפרופסור מקגונגל. התלמידים החלו להתפזר באיטיות לכיונים שונים.

לקראת הערב,הארי ורון ישבו בחדר המועדון. "איפה נראה לך נאכל?" שאל רון.
"זה מה שמדאיג אותך עכשיו?" הארי גיחך. "איפה תצליח לאכול?"
רון משך בכתפיו. "אני יותר מודאג," אמר הארי. "מהעבודה שמישהו עשה את זה."
"זה תעלול עצוב."
"אני לא בטוח שזה תעלול." רון שלח בהארי מבט מבולבל. "תחשוב על זה," המשיך הארי. "דמבלדור אזהיר אותנו,שאם נראה צלחות או כוסות מעופפות נתעלם מזה."
"נכון. אבל לא רק אנחנו ראינו,כולם ראו. והרגישו."
"זה בדיוק מה שמדאיג אותי..."
לפתע,תלמידה אחת בשנתה השביעית נעמדה מול הארי ורון. "הארי פוטר ורון ויזלי?" היא שאלה. השנים הנהו. "פרופסור דמבלדור קורא לכם למשרד שלו."

הארי ורון התיישבו לצד השולחן,והביטו בדמבלדור שנראה עייף מתמיד.
"אני מניח,שאתם לא היחדים שראיתם את מה שקרה היום באולם הגדול?" שאל שאלה שנשמע קצת טיפשית.
הארי ורון הנהו לאט. "טוב,אני חושב שמגיע לכם לדעת את הסיפור עכשיו." דמבלדור הביט בהם לרגע,והחל לספר:

הסיפור אליס בארץ הפלאות,הוא אינו אגדה. זהו סיפור אמיתי,אם כמה שינויים מצד הסופר שחווה אותו. לואיס קרול,הסופר של אליס בארץ הפלאות,למד כאן בהוגוורטס. הוא היה קוסם מוכשר בהחלט,בבית רייבנקלו. אבל הוא היה סקרן מאוד... סקרן מידי אפילו. הוא אהב לערוך כל מיני ניסויים משונים בשיקוים,ולחשים שגרמו לא פעם לצרות צרורות. לואיס קיבל על כך נזיפות רבות,ועונשים רבים. אבל זה לא גרם לו להפסיק. בשנתו השלישית,לואיס הכיר ילדה ששמה אליס לידל. אליס,הייתה ילדה תמימה וחכמה מאוד. מוכשרת גם כן,בבית רייבנקלו כמותו.
אבל אליס,בניגוד ללואיס,הייתה ילדה טובה ששמרה על החוקים,ואהבה ללמוד.
לואיס החל לשתף אותה בניסיום שלו,ובתוצאות שלהם. ולאט לאט,היא החלה ללכת אחריו. לעזור לו בניסיום,ולברוח איתו כדי שלא יענישו אותו. לואיס,הבין את הפוטנציאל הטמון באליס. היא הייתה חכמה,ילדה טובה שאיש לא יחשוד בה,וגם מאוד התעניינה בו. ולכן,לואיס התחיל לעשות ניסיום באליס עצמה. הוא החל לחטט בחלומותיה בעזרת לחשים,נתן לה לשתותשיקוים שרקח,שלח אותה למשך לילה שלם לעולם דמיוני ומסוכן שיצר בעצמו.
ואליס? היא הייתה מאוהבת את הראש בלואיס,ולא שמה לב כלל לכך שהוא משתמש בה.
לקראת סוף השנה השישית,אליס איבדה שת שפיותה כמעט לגמרי. היא החלה לראות דברים,שקטנו וגדלו. היא אמרה שהחיות מדברות אליה,והחלה לחשוב שכל משקה שהיא מכניסה לפיה הוא תה. לבסוף,לא נותרה ברירה ואחד התלמידים סיפר לאליס שלואיס משתמש בה.
אליס כעסה כל כך,היא החלה לרדוף אחריו. עם כל מיני לחשים,שלואיס המציא והשתמש בהם עליה. לבסוף,אליס הפכה לחרדה הכי גדולה של לואיס. כמה ימים לפני סוף השנה השישית,אליס מצאה את לואיס לבד בחדר המועדון. היא לא יכלה להתקיף אותו,אבל נשבע לרדוף אותו. היא נשבע להיות הקללה של חייו,לדרוף אותו בחלומותיו,ולא להניח לו לרגע. לאחר מכן,אליס פשוט התאבדה.
היא זרקה את עצמה מגג מגדל אסטרונומיה,ואיש לא מצא את גופתה עד היום. לואיס הרגיש רע עם עצמו,גם הוא החל להשתגע,מבוהל ובטוח שאליס תהיה הקללה של חייו. הוא כתב ביומן את כל הניסיום והתוצאות שעשה להם. לאחר שאליס מתה,הוא שרף את היומן. אבל החליט לשחזר אותו. בתור סיפור ילדים. ובכדי לפצות את אליס,הוא קרא לו "אליס בארץ הפלאות". אבל בגלל,שארץ הפלאות היא הוגוורטס,וכל מה שקרה לאליס מתאר לחשים או שיקויים,אתם יכולים לתאר לעצמם מה היה גדול המהומה כאשר הספר הזה פורסם בעולם המוגלגי.

"רגע פרופסור..." אמר הארי. "אתה אומר לי שלואיס קרול ואליס היו אמיתיים?"
פרופסור דמבלדור הנהן לאט.

אליס הייתה בדיוק בדרכה לאולם הגדול,ורצה במסדרונות מצחקקת ומגחכת,כאשר משהו הכה בראשה.
חבטה ועוד חבטה! אליס נפלה על ברכיה בכעס,ושפשפה בראשה.
"מי מזכיר את שמי לשווא?" שאלה בקול כועס,והביטה בתקרה.

"ולא רק זה." הוסיף. "הכול היה אמיתי!"
"אז,איך זה קשור למה שקורה עכשיו?" שאל רון,מבולבל.
"אליס נשבע לחזור לנקום." הסביר דמבלדור. "אבל הילדה,איבדה את חוש הזמן. היא בטוחה,שלואיס נמצא עדין בהוגוורטס,ואנחנו מחביאים אותה. הילדה הקטנה שאזהרתי אתכם לא להתייחס אליה,והרמיוני ולונה ראו ודיברו איתה,היא אליס."

אליס נכנסה לאולם הגדול,והביטה בחיוך ביצירת האומנות שלה. האוכל כיסה את הרצפה ואת הקירות,וגרם לאולם להיראות מגעיל במיוחד. שברי הזכוכית והחרס שנערמו לצד הקירות,נראו כמו מסגרת לציור שהרסה. אליס החלה לצחקו בקול,בזמןשהלכה בין הצלחות והכוסות,שנשראו שלמים על הרצפה,ובעטה בהם,או רמסה אותם תחת רגליה. היא צחקה כמו מטורפת,והסתובבה במקומה מרימה את ידיה.
"תראה אותי לואיס!" היא צחקה. "הורסת את בית הספר האהוב שלך! בוא! תנקום בי! כדי שאני אוכל לנקום בך!"
היא צחקה,והשמיכה להסתובב. בלי שהיא שמה לב,אליס נכנסה דרך אחד הקירות,ונפלה דרכו. כאשר היא הגיע לקרקע,היא קיללה בקול.

"עכשיו." אמר דמבלדור. "יש עוד כמה דברים שאתם צריכים לדעת."
"אילו דברים?" שאל רון.
"אתם צריכים לדעת,שיש דרך לעצור אותה."

הפרק הקודם		הפרק הבא