התאומה של הארי פוטר

היי ח'ברה... חזרתי לעדכן אחרי התקופה של הקריסה
אני עובדת מאוד קשה כדי לשחזר את הפרקים יחד עם הבטא המדהימה שלי (BLUEMOON)
אז בבקשה תפרגנו בתגובה כי זה ממש לא נעים להיכנס לבדוק תגובות ואין אפילו תגובה אחת
תהנו מהפרק ובבקשה אל תשכחו להגיב!!!! - אני אמשיך להחזיר את הפרקים החסרים במשך השבוע
עד אז שיהיה לכולנו שבוע טוב ואל תתנו לבצפר לשגע אותכם =]


הימים חלפו והשיעורים הפכו ליותר ויותר משעממים. כבר הסתגלתי לשגרה, וידעתי איפה נמצא כל שיעור ומתי צריך ללכת לאולם הגדול. התרגלתי להוגוורטס, התחלתי להרגיש שם בבית למרות שעברו רק כמה שבועות תמימים מאז תחילת השנה.
ב-31 לאוקטובר, ליל כל הקדושים, התיישבנו לאכלו את ארוחת החג. כולם התרגשו והתלהבו מכל הממתקים. כל השולחנות היו מלאים בסוכריות, עוגות ושוקולדים.
גם אני התלהבתי מכל הממתקים והתחלתי לאכול כמו כולם.
אבל לפתע, כשצחקתי בדיוק מבדיחה שסיפר שיימוס, ראיתי בעיניים שלי רק ערפל שחור, שלאחר כמה שניות התגבש לתמונה שלמה. ראיתי את הפרופסור קווירל נכנס אל תוך האולם כשהוא צורח, "יש טרול במרתף! יש טרול במרתף!" וכשהוא סיים לצרוח הוא התעלף בחצי הדרך לשולחן המורים.

חזרתי לראות שוב את הערפל השחור לכמה שניות, והוא שוב התגבש לתמונה. הפעם ראיתי את הרמיוני יוצאת מתא בשירותים כשהיא מנגבת את עיניה אחרי בכי.
הרגשתי שמישהו מנער אותי והרמיוני נעלמה.
"ג'יימי? ג'יימי?" קרא מישהו. עדיין ראיתי רק שחור ולא הצלחתי לזהות את הקול.
"ג'יימי?!" שמעתי שוב. זה היה שיימוס. הפעם הצלחתי לזהות את הקול והמציאות התגבשה שוב לנגד עיניי.

"מה... מה קרה לי?" שאלתי, מבולבלת. לא הצלחתי לזכור כלום ממה שקרה ברגעים האחרונים.
"נכנסת למן טראנס כזה והתחלת למלמל משהו על פרופסור קווירל ועל טרול ועל הרמיוני."
פתאום נזכרתי בבת אחת במראות שהופיעו מולי והתחלתי לחפש בעיני את הרמיוני ואת הפרופסור. אבל שניהם לא היו באולם.
"אהה - בטח נזכרתי שהרמיוני שאלה על הטרולים אחרי שיעור התגוננות מפני כוחות האופל," אמרתי במהרה לשיימוס, מנסה למצוא פרצה בשתיקה הקצרה בנינו.
"טוב, הבהלת אותי לרגע. את נראית ממש רצינית," הוא אמר בדאגה וחזר לאכול.
באותו רגע נפתחו הדלתות באולם. הזזתי את ראשי אל הדלתות, מקווה שזה לא הפרופסור, אך תקוותי נמוגה בשניה שהוא החל לצעוק, "יש טרול במרתף! יש טרול במרתף!" ולאחר מכן, כפי שראיתי לפני דקה, הוא התעלף בחצי הדרך לשלוחן המורים.
כל התלמידים עזבו את האוכל שלהם באותה שנייה והחלו לצעוק בפאניקה.
המדריכים החלו לאסוף את תלמידי השנה ראשונה כדי להוביל אותנו לבתים.

בדרך לבית גריפינדור ראיתי את הארי ורון מתלחששים ואז יוצאים בגנבה מהטור.
באותו רגע נזכרתי בהרמיוני. רציתי לרוץ לשירותי הבנות כדי להזהיר אותה אבל המדריך ביקש לא להתעכב ונדחפתי קדימה לעבר חדר המועדון החמים והבטוח.
 כשנכנסתי למיטה לא הצלחתי לישון, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שראיתי. האם זה באמת אמיתי? יכול להיות שבאמת הצלחתי לחזות את זה מראש? אני חייבת לשאול את דמבלדור על זה. אני חייבת...

דלת החדר הנפתחת הפריעה למחשבותיי. זאת הייתה הרמיוני, על פניה הייתה הבעת הלם עם רמז לפחד.
"מה קרה? איפה היית?! את יודעת שהיה טרול במרתף?!" כמעט צרחתי עליה מרוב דאגה.
"אני יודעת," היא אמרה בקול רועד. "הייתי בשירותים, בכיתי. ואז בתאום הטרול נכנס והארי ורון נכנסו אחר כך והצליחו לעלף אותו."

"רון והארי בסדר?"
"כן, הם בדיוק עלו למעונות הבנים," היא אמרה בקצרה, לקחה את הבגדים שלה ונכנסה לשירותים.
רק אחרי שהיא נכנסה והודיעה לי שהיא, רון והארי בסדר יכולתי לתת לעצמי לשכב על המיטה ולהיסחף לשינה.

בבוקר למחרת קמתי מהמיטה והתארגנתי במהירות כדי לרדת לאולם הגדול.

ראשי עסק רק במטרה אחת: לספר לדמבלדור על המראות שחלפו בראשי אתמול. 
הארי, רון והרמיוני כבר ישבו לצד שולחן גריפינדור כשעברתי בסערה את האולם לעבר שולחן המורים. הם הביטו בי בגבה מורמת אבל לא פניתי אליהם.
ניגשתי ישר לדמבלדור, שהיה שקוע בשיחה עם פרופסור מקגונגל.
"סליחה, פרופסור?" ניסיתי להישמע מנומסת. "אני חייבת לספר לך משהו. זה די דחוף." 
הוא קטע את שיחתו עם מקגונגל והביט בי. להפתעתי, הוא חייך אלי ואמר לי, "בואי למשרד שלי אחרי הארוחה ותספרי לי על החיזיון הקטן שלך. הסיסמה היא, 'תולעי גומי'."
מה? איך הוא יודע על החיזיון שלי?
"בסדר, פרופסור," אמרתי והתרחקתי אל עבר השולחן, המומה.

הפרק הקודם		הפרק הבא