לא יכול בלעדיה

אה, היי. לא התכוונתי לפרסם עוד פרק כל כך מהר, באמת שלא, כי מה הטעם בזה, אין שום מתח וסקרונות, אבל בגלל שימי שלישי ורביעי אני בטיול שנתי (=]) ולא יהיה לי זמן לפרסם או בכלל להמשיך לכתוב את הפרק הרביעי, ויש גבול גם לכמה שאפשר ליצור מתח (אם אני חיה באשליה שזה יוצר וזה ממש לא, אל תהרסו לי >

מיותר להגיד שאני יותר מאשמח לתגובות ושממש נהנתי מהקודמות, נכון?

תהנו.

אה, דרך אגב, בקשר לתגובה שלך, הפלפאפית חמודה, אני ממש מסכימה איתך. ברוב הפאנפיקים לילי וג'יימס באמת מתאהבים מהר מידי, או לפחות מודעים לזה מהר מידי, וזה ממש מרגיז, כי מן הסתם, זה לא ככה במציאות. לכן אני ממש משתדלת שהכל יהיה איטי יחסית, אבל אם זה לא ככה ואני ממהרת או אם בכלל למישהו יש ביקורת כלשהי, אני אשמח לדעת.   

 פרק 3 - אחיות לגורל

לונדון, בית משפחת רידל, 1978, כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים החדשה בבית הספר "הוגוורטס לכישוף ולקוסמות"

ג'נברה אמיליה קרוקוס ישבה על רצפת האבן הקשה והמטונפת שבמרתף. בגדיה היו מלוכלכים ובלויים, אבל זה אפילו לא היה חשוב. צלחת עם שאריות האוכל מאתמול עמדה בדיוק איפה שהסוהרים זרקו אותה, קצת יותר רקובה מבדרך כלל, אבל זה הכול. היא שמטה את ראשה לאחור, שערה הלבן מטאטא את הרצפה הקרה, ונאנחה. היא ידעה. ידעה שהשעה קרוב לוודאי כבר שתיים בצהריים, ולכן היום הוא יבוא שוב. פניה נחרשו קמטים אפילו עוד יותר, רק לשם הזיכרון מהביקור הקודם וליבה נמלא פחד. היא ידעה שאסור לה להיכנע, אבל השבועות רק הלכו והתארכו, ולא נראתה תקווה כלשהי באופק. גופה כבר היה תשוש וחבול אינספור פעמים. כבר לא נשאר לה כוח להיות אמיצה ולהתמודד מולו. לצערה, דלת המרתף נפתחה בחריקה והאור שבקע מעברה האיר למחצה את המרתף. ג'נברה הסתכלה על העיגול הכחול שהיה מוטבע על כף רגלה השמאלית. היא אזרה כל טיפת אומץ וכוח שנותרו בה. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי, חשבה, אוכל למות בידיעה שלא אני היא זו שבגדה.

אל תוך המרתף נכנס אדם גבוה ובצעדים גדולים, מכוסה כולו בברדס שחור. רק את פניו החיוורת, האף השטוח ואת עיניו הקרות וחסרות הרגש היה ניתן לראות. "החלטת לדבר?" שאל בקול קר.

ג'נברה הרימה אליו את עיניה האפורות. "לא."

האיש הוציא את שרביטו. "קרושיו" אמר. סכינים חדים ננעצו בכול גופה של הזקנה והיא התכווצה בכאב. הוא הסתכל עליה במבט קר בעוד היא מתפתלת ונאנקת בייסורים.

"תפסיק.." היא אמרה בלחש.

"מה אמרת לו?" שאל. היא לא ענתה. היא לא התכוונה לשתף פעולה, אבל הכאב היה גדול ממנה. כל תא במוחה צעק לה להגיד את התשובה, להפסיק את העינוי. "למי..?" היא לחשה. היא ניסתה להרוויח זמן ככל שתוכל מבלי לחשוף את האמת, עד שתישאר בחיים. היא ידעה שזמנה קצוב ושזה יומה האחרון. בעוד זמן קצר גופה כבר לא יעמוד בכאב. רק עוד קצת...

"אל תשחקי משחקים! מה אמרת לו?!"

ייבבה נשמעה מפיה. העינויים לא נפסקו והכאב החד פילח כול תא ותא בגופה, כשהם מתחננים לרחמים. הלורד וולדמורט החזיק את שערה הלבן של ג'נברה ומשך אותו לאחור. "מ-ה  א-מ-ר-ת  ל-א-ל-ב-ו-ס  ד-מ-ב-ל-ד-ו-ר ?" הוא הדגיש כול הברה והברה בקול קר ונטול רגש. הבל פיו המזוהם גרם לצמרמורת בגופה של ג'נברה, והיא נאנקה בכאב. "לא אמרתי לו דבר." היא אמרה בקושי.

וולדמורט עזב את שערה של ג'נברה בכוח רב וגרם לה לפול על רצפת המרתף בכאב. "אל תשחקי משחקים, זקנה. אני יודע שאת יודעת מה הנבואה, אני צריך לדעת מהי! עוד לא נשאר לך זמן רב לחיות. תמסרי לי את הנבואה, אפסיק את העינויים ותוכלי לחיות." הוא לא התכוון להפסיק, אבל ידע שככה היא תתחיל לדבר. אחרי שיקבל את הנבואה שמאיימת על חייו ותוכניתו, הזקנה תמות. מעולם לא נהג ברחמים, אז מדוע שיתחיל עכשיו?

גופה וקול ההיגיון צעקו והתחננו שתמסור לו את הנבואה ושתסיים את הסבל, אבל פיה של ג'נברה סירב לדבר. היא תוכל למנוע את מותם של רבים, ואף את מותם של שני הנבחרים שבנבואה בפרט. היא שתקה. קצב ליבה ירד והיא התמלאה עייפות. זהו זה. חשבה.  "זה נגמר. הם ניצחו." היא אמרה בקושי את מילותיה האחרונות. היא הרגישה איך כל נשימה שלה נחלשת. איך פתאום הכול נעשה לבן, רגוע יותר ושלו. ליבה פעם את פעימתו האחרונה והפסיק. ג'נברה אמיליה קרוקוס עצמה את עיניה ונתנה למוות לסחוף אותה, כשהיא שוכבת על רצפת המרתף בבית משפחת רידל.

――――

טום רידל, המוכר יותר כלורד וולדמורט, יצא מתא המרתף בזעם. ג'נברה קרוקוס, תקוותו האחרונה לגלות מה אלבוס דמבלדור זומם, מתה. הוא הצטער שלא היה יותר אכזרי אליה. הוא היה חייב לדעת מה הנבואה, ולמרות שהוא יכל לפתוח אותה כי היא הייתה גם עליו, הוא ידע שהוא לא יוכל להתקרב למשרד הקסמים ולחדר הנבואות מבלי שהוא יאלץ להילחם ולהסתכן. לא, הוא לא מפחד. הוא יהיה חייב לדעת מה הנבואה ולא כל תוכניתו תיהרס. בפעם הראשונה בחייו התגנב פחד אל ליבו של האדון. לא, הוא לא מפחד. הוא, החזק שבקוסמים ובקרוב גם האדון מפני הפחד עצמו – המוות, לא מפחד. הוא כבר ישיג את הנבואה, שכנע את עצמו. לאדון היו כמה תוכניות שכולן בסופו של דבר, הובילו לדבר אחד ויחיד – להיות אדון על המוות. הוא יהיה האדון של כולם ואפילו על המוות בכבודו ובעצמו. אין דבר שפחד ממנו יותר, לא סליחה, הוא לא מפחד. ברגע שישיג את המטרה הזו, אף אחד כבר לא יעמוד בדרכו, והיו לו כמה דרכים להשיג את המטרה הכול כך נעלת שלו – הורקורקוסים. חוץ מזה היה עוד דבר אחד, והלורד הולך להשיג אותו בכל מחיר. הוא לא מפחד.  

הוא פנה אל עבר האולם, שם חיכו לו כל תומכיו – אוכלי המוות שלו. נגיני הנחשית שלו זחלה בעקבותיו. הוא פרץ את דלתות האולם בסערה ונכנס פנימה. כל הדיבורים פסקו ולובשי הברדסים הסתכלו עליו ביראה.

"היא מתה." אמר בקול סמכותי ונוקשה. מלמולים אחדים נשמעו מאוכלי המוות, אבל הם השתתקו כשראו את הבעת פניו של האדון. הלורד וולדמורט המשיך. "היא הייתה התקווה האחרונה שלי לגלות מה אלבוס דמבלדור זומם, ואם אני לא אדע מה הוא זומם, כל התוכנית שלי תיכשל." הוא אמר בחומרה. ללורד מעולם לא היו חברים או אנשים קרובים יותר מאשר עוזרים. למרות שלא סמך על איש מלבד עצמו, הוא ידע שהאנשים שמולו יעשו הכול למענו, והוא יהיה חייב לנצל את זה.

"אדוני, תן לי לגלות מה אלבוס דמבלדור זומם." אמר לוק פיירדר בחנפנות.

"לא אדוני, אני אגלה מה הוא זומם." אמרה בלטריקס לסטריינג'.

"את? את הרי נכשלת פעם שעברה!" אמר לוק. בלטריקס התכוונה לענות כשהלורד אמר "אבדה קדברה!" אור ירוק נורה מהשרביט ופגע בגופו של לוק פיירדר. הלורד וולדמורט לא סבל חנפנים והוא דאג להבהיר לכולם את זה. הם הבינו. "לא. עדיין לא. קודם כל אני מתכוון להמשיך בתוכנית שלי. במוקדם או במאוחר אני אגלה מה הוא זומם." הוא סקר את יושבי האולם. מאחורי אוכלי המוות הותיקים שלו, עמד נער סלית'ריני חדש. מסיבה לא מובנת, איכשהו, הוא בטח בו, יחסית לכל השאר. "משוחררים, מלבדך." אוכלי המוות מיהרו להתפנות מהאולם, מותירים את האדון ואת הנער לבדם. הנער הרכין את ראשו. "כן, אדוני?"

"אתה תבצע את המשימה שלי."

"זה כבוד גדול, אדוני."

"אני צריך שתיקח חפץ כלשהו מתקופת המייסדים." הוא לא ידע שברגע זה רק חשף יותר, רק הרס את תוכניתו יותר. הוא התכוון להמשיך כשהווילונות שבאולם זזו מעט. הלורד תמיד היה חשדן מטבעו, לא האמין לדבר ולא סמך על אף אדם מלבד על עצמו. הוא הוציא את שרביטו ואמר "שתק!". קול נפץ קטן נשמע. הוא הלך בסערה אל הווילונות והזיז אותם, כמעט תולש אותם ממקומם. לא היה שם דבר. הלורד והנער ירדו למרתף, ושם במקום הבטוח ביותר שיש באחוזה, מקום שאליו אי אפשר להתעתק, סיפר האדון למשרתו את המשימה שהוא מטיל עליו.   

――――

סיביל טרלוני התעתקה במהירות ממקום ישיבתה בבית משפחת רידל -  הווילונות שבאולם, אל חדר הנבואות שבמשרד הקסמים. זה היה קרוב, ואז הכול היה נגמר, חשבה. היא בדקה שכול איבריה נמצאים ביחד איתה, ושלא שכחה אותם ועשתה גיזרור, כמו תמיד. היא הייתה שכחנית ומעט מעופפת מטבעה, ואיך לא? היא הרי חלק משושלת ארוכה מאוד של נביאות מכובדות מאוד וחשובות מאוד, מורה למקצוע החשוב ביותר – גילוי עתידות, וכמובן, היא חברה במסדר האחיות. למזלה, הפעם לא איבדה איזה רגל או יד וכול גופה היה שלם.

בחדר חיכו לה עוד כתשע נשים במעגל, לבושות בגלימות כחולות, שערן הארוך פזור, ועל כף רגלן השמאלית ללא יוצא מהכלל היה עיגול כחול. "אחיותיי, הנביאה ג'נברה אמיליה קרוקוס מתה." אמר סיביל בצער. הנשים נאנחו בעצב. הן שתקו למשך דקה, וכשזו חלפה המשיכה סיביל עם החדשות. "היא לא סיפרה לו דבר, אבל הוא יודע על הנבואה. יש לו משימה שהוא נתן לאחד מאוכלי המוות שלו, הוא ביקש מהנער לחזור לתקופת המייסדים ולקחת חפץ כלשהו, אני לא יודעת מהו, כי הייתי חייבת להתעתק לפני שהלורד יגלה אותי. בנוסף, הוא חושד שאלבוס דמבלדור זומם משהו. חייבים לפעול!" אמרה בפאניקה.

"אחיותיי, הגיע הזמן לפעול. עלינו לספר לאלבוס דמבלדור על הנבואה, על הנבחרים, המשימה, ועל הלורד." אמרה אישה בלונדינית, ובעלת עיניים אדומות כדם. היא הייתה עוצרת נשימה, המנהיגה – אליזבת' רנה פרופסי.

"אני אעשה את זה." אמרה איזמרלדה רוזלין מרלין. היא הייתה אישה בעלת שער ארוך ושחור כפחם ובעלת עיניים סגולות.

"איזמרלדה, את בטוחה? את יודעת מה ההשלכות אם תתפסי." אמרה אליזבת' ברצינות. איזמרלדה הנהנה בכובד ראש. היא מוכנה, היא תעשה את זה. היא ידעה מה ההשלכות אם תיתפס – עינויים עד למוות בידי הלורד, אבל מה החשיבות של המשימה אם תצליח, ידעה גם. היא תעזור לנבחרים להציל את כל עולם הקסמים.

"אם כך, לא נותר לי אלא להתפלל להצלחתך. כולנו נתפלל להצלחתך." אמרה אליזבת'. האחיות הנהנו. כל אחת בתורה איחלה לאיזמרלדה הצלחה רבה במשימתה והתעתקה מהחדר. אליזבת' ואיזמרלדה נשארו לבדן בחדר. 

"בהצלחה, אחות." אמרה אליזבת' בחום. איזמרלדה הנהנה ואליזבת' התעתקה מהחדר.

――――

אלבוס דמבלדור בדיוק היה שקוע בזיכרון ארוך וחשוב בהגיגית כשלמשרדו נכנסה, מי אם לא, הנביאה והחברה במסדר "אחיות הגורל", איזמרלדה רוזלין מרלין. הוא יצא, עדיין מהורהר ממה שראה כשנתקל בה. "איזמרלדה! איזה כבוד גדול. בואי, שבי בבקשה." הוא אמר בנימוס. היא התיישבה, נסערת מעט.

"אלבוס, נוצרה נבואה חדשה בהיכל." היא זרקה את המשפט לאוויר, להוטה כבר לסיים. הוא הנהן, כיווץ את גבותיו כסימן שהוא מקשיב בקשב רב, והורה לה להמשיך. היא המשיכה.

"האחות ר'גינה ניבאה אותה והיא נוגעת ללורד וולדמורט ולשני נבחרים, והנה הנבואה:  

אדון אופל קם.

הוא שישיג את הנורא מכל.. אלו שבכוחם להביס אותו, שניים

במספר, ההפך הוא הנכון. כוח אדיר, שאותו איש לא צפה,

ההפך הוא הנכון..

בנוסף, האחות סיביל הלכה לאחוזת רידל, לחפש אחר מידע. הלורד עינה ולבסוף גרם למותה של האחות ג'נברה." היא אמרה בעצב.

"אני מצטער." היא הנהנה והמשיכה.

"הלורד הטיל משימה על אחד מאוכלי המוות שלו, נער צעיר. הוא ביקש ממנו לחזור לתקופת המייסדים ולקחת חפץ כלשהו."

דמבלדור שתק כמה דקות טובות עד שענה. "מה החפץ?"

"אני לא יודעת. סיביל לא הספיקה לשמוע." אלבוס דמבלדור קם מכיסאו והתהלך במשרדו במעגלים. ידיו היו שלובות מאחורי גבו והוא היה עסוק במחשבות. "אלבוס, אנחנו חייבים לברר מי הם הנבחרים. הם חייבים למנוע מלורד וולדמורט להשיג את החפץ!"

"כמובן, כמובן."

"מי הנבחרים? קרוב לוודאי שזה מישהו מגריפינדור, לא?"

"הו, אני כבר יודע מי הנבחרים, אבל מינרווה לעולם לא תסכים לי להוציא אותם מבית הספר. הם התלמידים הכי טובים שלה." הוא נאנח.

"אתה חייב לשכנע אותה! עתיד כל עולם הקוסמים בסכנה!" איזמרלדה אמרה בחומרה. הוא הנהן באישור.

"אני מסכים איתך, זה לא סובל דיחוי. אבל לצערי ייקח לי הרבה זמן לשכנע אותה. את מבינה, מינרווה מקגונגל היא לא אישה שתסכים לוותר על עמדתה כל כך בקלות."

איזמרלדה נאנחה. "אני בינתיים אחזור לתקופה, לשנת 1134 בדיוק, ואעזור לנבחרים משם." היא קמה מכיסאה.

"תודה רבה שבאת להגיד לי." אמר בחום.

היא חייכה חיוך קטן. "המסדר מאוד מודה לך."

"מה שלומו, באמת?"

"הו, המסדר ממשיך לתפקד. זו רק תקופה קשה, תמיד יש כאלו. אנחנו נעבור את זה."

"כן, את צודקת. היו חזקות."

היא חייכה חיוך חם, פתחה את דלת המשרד ואמרה "בהצלחה עם מינרווה." ויצאה מבלי לחכות לתשובה.

"אני אצטרך את זה." הוא מלמל והתיישב בכיסאו, כשהוא טרוד במחשבות.

הפרק הקודם		הפרק הבא