ילדי פלא

פעם ראשונה שאני מעדכנת כל כך מהר... בכל מקרה, זה פרק ארוך מאוד היום. אל תצפו ליותר מדיי כאלה... ;)

תהנו, בכל מקרה XD

~*~

דלת החנות נפתחה לאיטה. הארבעה נכנסו לתוכה, חוששים מעט. פרסי החליק את ידו על קיר קרוב, מחפש מלכודות. ניקו חשב את הדבר לטיפשות, הרי הסבירות נמוכה שמלכודת תורגש כל כך בקלות.

"הו, קונים!" מוכר קשיש צץ מאחורי הדלפק, "שרביטים, אני מניח." הוא צחקק לעצמו.

"הם עומדים ללמוד בהוגוורטס," חייך האיש.

"הם?" נראה שהקשיש מופתע, "אבל הם בהחלט לא בני אחת עשרה."

"אננו אמורים להיות בני אחת עשרה?" הופתעה אנבת'.

"כמובן," מלמל הקשיש והחווה בידו אל האיש, "בני-מוגלגים...?"

"הו, לא. הם רק מקרה מיוחד, אתה יודע. אני צריך להנחות, להראות את הדרך, לנאום. משעמם. אבל אלה דווקא כיפיים, שתדע לך."

"אתם לא מופתעים?" קרא הקשיש באי-אמון.

"חווינו דברים גרועים יותר," ענה פרסי. ניקו לא היה צריך לנחש מה.

"אז בטוח השארתם בני משפחה מאחור."

ניקו נזכר בביאנקה. היא אמרה לו שתצטרף לציידות, שהכל יהיה בסדר. תאליה משכה אותו משם. הם חזרו למחנה, אבל ניקו פחד שיעשה דברים שביאנקה לא מרשה לו. אז הם הוציאו אותו למסע הניסיון הזה. הוא טמן בחובו מספיק ניסיון לכל החיים.

"כמובן שהשארנו," מלמל, "מי לא משאיר?"

תאליה העניקה לו מבט זהיר, "אבל ניקו, אתה יודע שתראה אותה שוב."

"כמובן," חייך פרסי, "אם היא לא תמות עם הציי... איי!"

"תשתוק," מלמלה אנבת' - ניקו הבחין ברגלה אשר מחצה את כף רגלו של פרסי, "אתה שוכח איפה אנחנו."

"טוב," המוכר הביט בהם במעט חרדה, אך הסווה אותה במהירות כעבר כמה שניות - ניקו היה חד הבחנה מספיק כדי לראות את הדבר. " הבה נמצא לכם שרביטים?"

הם הנהנו בעוגם.

"את חושבת שכדאי לנו לקנות אחד?" לחש פרסי לאנבת' בקול חזק מספיק כדי שכל מי שנמצא בחנות ישמע.

"מאוד כדאי," חייכה אנבת' והוסיפה בלחש לארבעתם: "לאמא שלי אין שרביט."

""הברק נחשב שרביט?" לחשה תאליה.

"אני חושב שכן," מלמל פרסי, "אבל הוא לפחות לא בצורה של שרביט..."

"היי, לאבא שלי יש שרביט שגם נראה כמו שרביט וגם מוגדר כשרביט." הזעיף ניקו את פניו.

"על מה כולכם מדברים שם?" האיש התקרב אליהם.

"על סתם, דברים." מלמלה אנבת', "אתה יכול להבין את החשש, אדון..."

"קלן, יקירתי. אך את יכולה לקרוא לי פשוט קורט."

"אז אני מניחה שאתה יכול להבין אותנו, קורט."

הוא הנהן ונסוג.

"אבא שלי לא יסלח לי לעולם," לחש פרסי בחרדה.

"הו, רגע!" קראה תאליה לפתע, "יש לי רעיון."

הם התקבצו סביבה.

"אנחנו בעצם חוקרים, נכון?" קראה תאליה בחיוך, "ככה שאנחנו יכולים לחקור את הדבר הזה. לאחר מכן נביא את התוצאות לאולימפוס. הם יוכלו רק להיות גאים בנו על התגלית המרעישה."

החיוכים טיפסו אט אט על פני השלושה האחרים. הם פנו בחזרה אל הדלפק וחיכו לקשיש, שחזר לאחר מספר שניות.

"מצויין, ילדים," חייך והוסיף, "אני רואה שעכשיו נוח לכם יותר לקנות שרביט. היורשה לי לשבח אותך, אדון קלן?"

"הו, לא," חיוך קטן נגלה מפניו של קורט, "הכל הוא פרי כוחה של ההתייעצות הקבוצתית."

הקשיש נפנף בזרועו בביטול, אך אז מלמל פתאום: "הו, כמעט שכחתי. איזה בוטה אני. ילדים, אני בעל החנות, או כפי שרבים מעדיפים לקרוא לי, 'אוליבנדר'."

הארבעה הנהנו בשתיקה.

"שלום, אדון אוליבנדר," אנבת' מלמלה.

"הו, שלום, ילדה צעירה," הוא צחקק, "אני כל כך אוהב להגיד את זה; למרות שזה גורם לי להרגיש זקן."

הם החליפו מבטים בבהלה קלה.

"טוב," הוא נאנח, "מספיק עם השטויות. אתם מחפשים שרביטים הרי, נכון?"

"כן," צחק קורט, "או שבעצם... אני חושב שלא. רציתי בכלל להיכנס איתם לחנות הינשופים, אבל שכחתי את הדרך..."

"עבדת פה כמה שנים טובות בזמנו," צחק אוליבנדר, אך אז התעשת, "טוב. עברתי במסדרונות ושלפתי כמה שרביטים. נסו אותם."

ניקו עיקם את אפו בעודו מעביר את מבטו על המדפים סביבו. המקום בוודאי מכיל כמה אלפי שרביטים. הוא לא מתכוון ללכת ו- 'לנסות' אותם אחד-אחד.

"איך ידעת איזה שרביטים לבחור?" שאלה אנבת' בענייניות האופיינית לה.

"סודותיו של מוכר השרביטים," צחקק אוליבנדר, "הם קוראים לי."

"אני חושב שגם הוא לא שפוי," לחש פרסי.

"תוכיח!" קרא אוליבנדר בעודו פותח קופסא בידיו ושולף מתוכה מקל עבה שניקו לא זיהה.

אך נראה שפרסי שכח את דבריו כשהביט בשרביט. כמה שניות הוא לטש בו את מבטו באי-אמון - לנוכח חיוכו הגדל של אוליבנדר החש במבטו - עד שלבסוף פלט: "זה... כל כך מכוער!"

אם אוליבנדר נפגע מדבריו, הוא הסתיר זאת היטב. "אז כנראה שזה לא השרביט המתאים לך. נסי אותו את, נערה צעירה. שערה מזנבו של חד קרן, עשרים וחמישה סנטימטרים על שני סנטימטרים וחצי. עץ אורן."

"חדי קרן פלצניים!" קראה תאליה, מעקמת את אפה, "יש לך משהו יותר שווה?"

"נסי אותו קודם," התעקש אוליבנדר.

תאליה לקחה את השרביט בידיה בחוסר רצון מובהק. "ומה אני אמורה לעשות בו?"

"מה שמתחשק לך...?" הציע פרסי.

"באמת תודה על העזרה." מלמלה תאליה ונופפה בו בחוסר אונים. אגרטל התנפץ לצידה והיא קפצה הצידה. "מלכודת מחוכמת. חיישנים? זו כנראה נמסיס. ידעתי שהיה אסור לי להתעסק עם השמלה ההיא שלה..."

"לא, לא, אני לא מכיר אף נמסיס." צחק אוליבנדר בניסיון להסוות את בלבולו, "אבל אני יודע שהשרביט הזה לא מתאים לך. קח, נסה אותו אתה." אוליבנדר העביר את השרביט לניקו.

ניקו נופף בו, מובך. לרגע אפפו אותו אורות ואוליבנדר ספק כפיים בשמחה, אך עוד לפני שסיים את דבריו - "אני לא מאמין! ניסיון ראשון מוצלח!" - דלי מים התרומם מאחד המדפים והתהפך מעל ראשו של ניקו.

"או שאולי זה היה ניסיון ראשון נורא במיוחד. הוא לא הכי מחבב אותך, ילד."

תאליה החלה לצחוק, "לפחות עליי לא נשפך משהו," מלמלה.

"מאוד מצחיק." הזעיף ניקו את פניו.

"אכן." המשיכה תאליה לצחוק, "אחד הדברים המצחיקים ביותר לאחרונה."

אך דעתם הוסחה כשדלי מים נוסף התרסק על פרסי.

"אלוהים, איך לא נרט -" מלמל אוליבנדר.

"אה... לחש שהטילו עליי בילדותי?" ניסה פרסי את מזלו. להפתעתו, שני האישים קיבלךו את דבריו בהבנה.

לאחר זמן מה מצאו הארבעה שרביטים. פרסי נופף בשרביטו הממולא בנימי לב של דרקון - "איכס! זה באמת נמצא שם בפנים?" קראה אנבת' - בעוד תאליה ממלמלת בלחש שהגיע לאוזניו של ניקו: "אני שונאת וויליות. אני פשוט שונאת אותן. מי הן שיקחו מהן שערות לשרביטים כאלה? חוץ מזה, הן נשמעות כמו נערות מהאגדות. אני שונאת אגדות...". אנבת' עצמה קיבלה נוצת עוף-חול ולא שכחה לציין עד כמה נוצה זה דבר נורמלי יחסית לשאר הדברים. אבל ניקו היה העגמומי ביותר. "תפסיקו להתבכיין! אני קיבלתי שערה של חד קרן, לעזאזל..."

"תמיד חשבתי שאתה תמים, ניקי..." צחקק פרסי.

"חד קרן זה יצור מרשים מאוד," קטע אותם קורט, "ידעתם שהוא מסוגלח להעניק חיי נצח? אבל אם רק תפגעו בו תקוללו לעד..."

"אגדות," נופפה תאליה בידיה בביטול.

"אמת," התעקש קורט, "הדברים הללו הוכחו, חמודה."

תאליה הביטה בו בהפתעה קלה, שמיהרה להסוות במהירות. "לא הבנתי עדיין את כל מה שהולך כאן," מלמלה לעצמה, "אבל אני עוד אבין."

"הו, אני בטוח," צחק קורט. תאליה בחרה הפעם להתעלם ממנו.

את שאר הקניות הם ערכו לאיטם. הם קנו ספרים ומחברות שניקו לא הצליח להבין את תוכנם בריפרוף קצר, כלי כתיבה משונים ובגדים מוזרים, אך פתאום הצהיר קורט: "ועכשיו, חיות."

"אני לא אופתע אם הם ימכרו כאן אריות," לחש פרסי, אך זכה לצחוק מתגלגל מכיוון קורט.

"אין כאן אריות, ילד."

פרסי קיבל את הערתו בשתיקה.

כשנכנסו לחנות, ניקו הציץ בחיות ועיקם את אפו. "אני לא... מסתדר איתן כל כך. חייבים לקנות?"

"לא," צחק קורט, "אבל הייתי ממליץ לך לקנות ינשוף. הם משמשים מצויין להעברת מכתבים."

"מצחיק מאוד," צחקק פרסי, אך אז כולם נזכרו במאורע על הספינה והשתתקו.

"בכל מקרה, ישנם ינשופים גם בהוגוורטס, אבל אני ממליץ תמיד שיהיה לכם אחד משלכם."

"הממ."  מלמל ניקו, אך אז הבחין בכלוב זכוכית בקצה החנות. "נחשים! גדול." הוא מיהר אל הכלוב וחייך חיוך קטן: "אם ביאנקה תדע..."

זחל בתוכו נחש חום גדול, אשר שיני הארס שלו נעקרו ממקומן והותירו שקעים זעירים מאחוריהן. נקודות ירוקות עיטרו את גופו ושיוו לו מראה מלכותי. "מותר לי לקחת אותו?"

"ממש סלית'ריני," צקצק קורט בלשונו, אך אז מיהר להסוות את דבריו בהנהון נמרץ. "בשמחה."

"דגים מעופפים?" קראה תאליה בחיוך רחב, "גדול!"

"לא ילדה קטנה," חיקה אותה פרסי, "אני לא אוהבת אגדות..."

"מאוד מצחיק." אמרה תאליה בציניות ושאלה: "הם זקוקים למים?"

"הם חיים בתוך בועה של מים," משך המוכר בכתפיו, "ההמצאה החדשה של המאה. אבל אלה לא בדיוק... מים. זה יותר מאגר של אוויר שמתאים לדגים הללו המאוכסן בין כמה רונות פשוטות."

לא נראה כי תאליה הבינה את דבריו, אך היא הנהנה בהתלהבות ואמרה: "אקח אחד."

פרסי חיוך חיוך גדול שניקו סבר שמרושע.

אנבת' לקחה ינשוף ש- "דמה באופן ממש מדהים לינשוף של אתנה", לפי דבריה. ניקו סבר כי זה ממש חנפני, אך הוא שמר על שתיקה.

"המממ. יש משהו ממש מיוחד?" שאל פרסי.

"המממ." תהה המוכר, "אני מניח שכן. כמה עקרבים -"

"קטלני," חייך פרסי.

"- בלי העוקץ."

"לא שווה."

"אז מה אתה רוצה?" קרא המוכר בייאוש, שלדעתו של ניקו הגיע מהר מדיי יחסית למוכר שאמור להיות בקיא בתחום.

"יש כלב?" שאל ניקו.

"יש לך חיה." מלמל המוכר.

"אבל הוא ממש מזכיר את פרסי. נאמן לבעלים שלו והולך לכל מקום עם הלשון משורבבת החוצה."

"היי!" קרא פרסי במחאה, אך פתאום חיוך גדול עלה על פניו, "אבל... אתה פשוט גאון, ניקו!"

זו לא התגובה שהוא רצה לקבל. הוא אהב יותר את ה- "היי!".

"יש כלבים?" שאל פרסי.

"אני מניח..."

"מצויין." פרסי בחר בגור כלבים חום קטן שאוזניו שמוטות בחלק האחורי של החנות - "הייתי קונה גם אם הייתי יודעת!" קראה אנבת' - והם יצאו מהחנות. הכלב נראה שמח יותר.

"יש לי השפעה מצויינת עליהם," חייך פרסי בגאוותנות.

"נכון, כי אתה דומה להם." חייך ניקו.

"אני לא כועס עליך," קרץ פרסי ואנבת' חייכה, "סוף סוף מישהו התבגר -"

"אני פשוט יודע שאתה דומה לחיה שלך. ארסי שעקרו לו את השיניים. הו, רגע, מה אמרת, אהובתי?"

"שני דברים. האחד, משהו שכרגע אני מתחרטת עליו; השני, אל תעז לקרוא לי אהובתי."

כולם צחקו. ביחד או לבד, שררו ביניהם קשרי אמונה עצומים. הם היו חברים בלב ובנפש.

"אני שמח שאתם שמחים," משך קורט בכתפיו, "עוד יומיים אקח אתכם לתחנת הרכבת. משם תסעו להוגוורטס."

"יש לנו אבל לימודים רגילים -" קרא פרסי באי-אמון.

"שלחנו מכתבים למשפחות שלכם. בתי הספר שלכם מבוטלים והוצאתם מהרשימות. אל דאגה."

ניקו סקר אותו והחליט להניח לדברים. בסך הכל יומיים. והוא יחכה אותם.

הפרק הקודם		הפרק הבא