הפעם הראשונה שלי כמכשפה

נכנסתי לחדר שהיה מלא באבק. ריח של ספר ישן לא עזב אותי לרגע.

"ובכן, התלמידה מייצ'ל. את מוכנה ללמוד על כישופים?" אמר פרופסור סנייפ בקול צרוד.

"זהו נושא שלא קל ללמוד. בעצם לא ניתן ללמידה, את אמורה להיוולד איתו אבל דמבלדור התעקש כול כך.." אמר בקול עצבני שהייתי חייבת לקטוע אותו: "כן אני מוכנה".

הוא הסתכל עליי במשך כמה שניות ואז הראה לי תרגיל:"לומוס" אמר ואז השרביט שלו זהר.

לומוס לומוס לומוס חזרתי בראשי עשרות פעמים כדי שזה יצליח. "לומוס" אמרתי בקול רם אבל השרביט שלי לא זהר כמו שלו.

"לומוס.. לומוס.. לומוס!!" התחלתי לצעוק.

"אין צורך בצעקות. אם לא הולך כנראה שלא ילך." ניסה 'לעודד' אותי פרופסור סנייפ.

"נסי שוב פעם" חזר על המילים האלה במשך שעה וחצי.

לבסוף, אחרי אלפים של ניסיונות, התיאש פרופסור סנייפ והחליט לשנות את הלחש.

"ננסה משהו אחר.. החזיקי את השרביט שלך חזק מלמטה והפני אותו אל השולחן.." אמר והצביע על השולחן הישן שלו בקצה החדר.

"חיזרי אחריי - וינגארדיום לביאוסה".

ניסיתי לחזור על המילה כמה פעמים אבל לא הצלחתי לבטא אותה.

"זה יהיה השיעורי בית שלך" אמר פרופסור סנייפ והסתובב לקחת משהו מהמדף.

"מה?" נשארתי עומדת מול השולחן.

"תצטרכי ללמוד לבטא את המילה הזו. חיזרי אליי מחר בשעה השלישית. להתראות" אמר ופתח בפניי את הדלת.

לא עברו שעתיים והוא מעיף אותי מהחדר??? ממש מורה חשבתי.

לפחות יצא מזה משהו טוב, אני אוכל ללכת לפגוש את דראקו. חיוך עלה בשפתיי כשחשבתי עליו.

אחרי שעה של חיפושים גיליתי שהוא עדיין בשיעור ויסיים רק בשעה 4. החלטתי ללכת לספרייה.

נכנסתי לספרייה והיא הייתה כמעט ריקה.. ושקטה. יותר מידיי שקטה.

בחרתי לי ספר על לחשי קסמים והתיישבתי בקצה השולחן.

ניסיתי לשנן כמה מילים בראש כמו 'אציו' 'פרולה' ועוד כמה מילים מצחיקות שקראתי מהספר.

ניסיתי לחזור על הלחש שפרופסור סנייפ לימד אותי אבל בלי הצלחה. הוא פשוט היה קשה מידיי לביטוי!

התרגזתי והחלטתי לחפש ספר אחר. אולי משהו קל יותר.

בעודי מחפשת ספר ראיתי את הארי פוטר נכנס לספרייה. ממש לא רציתי לראות אותו. אחרי מה שהוא עשה לי היום...

התחמקתי מהצד השני וכשבאתי להתיישב בפינה מוחבאת שמעתי אותו קורא בשמי. נעצרתי ונשמתי עמוק. הוא לא יהרוס לי את היום הזה.

"היי" הוא לחש לי. התעלמתי ממנו והתחלתי לקרוא את הספר.

"תשמעי, רון ממש מצטער והוא מתבייש לבקש ממך סליחה. תביני הוא ילד דפוק שאומר בלי לחשוב.." הוא התיישב לידי.

התרחקתי ממנו טיפה והמשכתי לקרוא בספר. ככל שקראתי יותר מהר, ככה נאלצתי לחזור על מה שקראתי כי לא הצלחתי להתרכז.

הארי התקרב אליי יותר ואמר "הוא באמת מצטער..." ואז הביט בספר שלי.

מיד סגרתי אותו והחבאתי אותו מתחת לידיי. לא הייתי צריכה שמישהו ידע על ה..'בעיה' שלי.

"לחשי קסם, הא? רוצה שאני אעזור לך? אני דיי טוב בזה" הוא ניסה להתפייס איתי.

הוא ממש התחיל להרגיז אותי ובאמת הייתי צריכה עזרה בשיעורי הבית.

"בסדר, אבל אחרי זה אתה לא מציק לי יותר" אמרתי לו והושטתי לו את הספר.

הוא הסביר לי איפה טעיתי, איך מבטאים ואיזה כשפים באמת יעזרו לי בחיים.

בנוסף, הוא סיפר לי על הקללות שאין-עליהן-מחילה וחזר עליהם כאילו היו ברורים מאליו. בשבילי הם לא היו.

הוא ממש נחמד.. חשבתי. ואז נזכרתי בדברים המגעילים שהחבר שלו אמר.. וכמו שאומרים - תראה לי את החברים שלך ואדע מי אתה.

הסתכלתי בשעון הגדול של הסיפרייה וראיתי שכמעט 4. אמרתי להארי שאני חייבת לזוז והוא נראה מאוכזב.

"אז שניפגש מחר ואני אעזור לך?" אמר ונופף לי לשלום.

ממש לא רציתי לראות אותו שוב אז עניתי לו בתגובה שלי שאני תמיד עונה כדי לערפל את התשובה "נראה.." ויצאתי מהספרייה.

הלכתי לכיוון הכיתה של דראקו וראיתי את כל התלמידים. ככל שיצאו יותר תלמידים, התאכזבתי יותר.

לבסוף, יצא הילד האחרון ואני נותרתי מחכה. נכנסתי לכיתה וראיתי את המורה שלו. שאלתי אותו איפה דראקו והוא ענה לי באימוני הקווידיץ.

קווידיץ? מה זה קווידיץ? ניסיתי להיזכר. שאלתי את המורה איפה האימונים מתקיימים והוא ענה לי: "במגרשים כמובן! היכן עוד הם יתקיימו?".

הסמקתי כי הרגשתי נבוכה. יצאתי מהכיתה ובמשך כמה דקות הלכתי בטירה עצומה ואז הגעתי אל דלתות היציאה.

הלכתי במדשאות והגעתי אל מגרש עצום עם כיסאות גבוהים במיוחד ודמויות זזות בשמיים.
 לא הצלחתי לראות כלום אז החלטתי להעלות במדרגות ולהתיישב בכיסאות הגבוהים.

פתאום נשמעה שריקה ארוכה מחרישת אוזניים בכל המגרש והדמויות ירדו לאט למטה חוץ מאחד.

דראקו התקרב אליי על מטאטא מעופף.. הוא אמר: "באת לעודד אותי?" והתחיל לצחוק.

"לא ידעתי שאתה משחק בקבוצת הקווידץ.." התחלתי להגיד ואז הוא תיקן אותי:"קווידיץ". חייכתי אליו.

השריקה נשמעה שוב ודראקו אמר לי: "תישארי לצפות בי?".. הינהנתי לו והוא חזר לקבוצה.

חודשים חלפו ואני הגעתי כמעט כל יום לצפות בדראקו עם הקבוצה שלו מתאמנים.

עם ספרים, מתכוננת למבחן, ארוחת צהרים ואפילו חברות.. תמיד הייתי שם כדי לתמוך בו.

ליל כל הקדושים לא היה הכי כייפי.. היו רק קישוטים וכובעים מחודדים יותר.

כעבור עוד כמה חודשים הגיע השבוע שלפני חופשת חג המולד. דראקו התיישב לידי אחרי אימוני הקווידיץ כולו מזיע ושאל אותי על התוכניות שלי לחג המולד.

סיפרתי לו שאני נוסעת עם המשפחה לדוד שלי שגר בצרפת והוא אמר שאני תמיד מוזמנת לבוא לחגוג איתו.

צחקתי לעצמי וחשבתי כמה שיהיה מוזר אם אני אסע לישון אצלו.. ואז ניסיתי לדמיין את הבית שלו.. את ההורים שלו.. החדר שלו..

"מתחיל להחשיך.. כדאי שנלך" קם דראקו ונתן לי יד כדי לעזור לי לקום. תפסתי את היד שלו והתקדמנו במהירות לתוך הוגוורטס.

נכנסו לחדר האוכל ונפרדנו כי ישבנו בשני שולחנות שונים. ראיתי את פרופסור סנייפ וניזכרתי כמה שהתקדמתי בשיעורים איתו.

יכולתי כבר להזיז דברים קלות ולהפיץ ניצוצות מהשרביט שלי.

באותו השבוע ניסינו לחש קשה יותר 'אציו'. הוא נועד לזימון חפצים. יכולתי לגרום לחפצים לעוף אבל לא להגיע אליי.

אחרי ארוחה משביעה נפרדתי מדראקו לילה טוב והלכתי לחדר שלי. הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות ונרדמתי אחרי כשעה ארוכה מלאה במחשבות.

בבוקר התעוררתי מוקדם. לא הצלחתי לישון כל הלילה כי הרוח בחוץ רעשה כול כך.

התיישבתי בחדר האוכל וניסיתי לאכול משהו למרות שאני לא אוכלת בבקרים.

חדר האוכל המשיך והתמלא ובסוף כבר היה רעש בכל מקום. פתאום נכנסו כל הינשופים וצעקות של 'מכתבים מגיעים' היו בחדר.

ראיתי את הינשוף השחור של אמא שלי מתקרב אליי והבטן שלי התהפכה. הוא נעצר לידיי באציליות והעביר לי את המכתב לידיים שלי.

התחלתי לפתוח את המכתב והידיים רעדו לי.. לבסוף הצלחתי לפתוח את המכתב וקראתי אותו...

הפרק הקודם		הפרק הבא