רעד

"לכל הפחות אני רוצה להיות לידך, תמימה שכמותך, העיקר שתישארי כך ולעולם לא תדעי את האמת, אגן עליך, לעולם"

" נראה לי שמצאתי אותה" אמר הנער זהוב העניים, נועץ את מבטו בכיסא מולו, לא זז. כמובן שהוא לא הביט בכיסא אלא באדם שישב בו.

בהיכל הגדול היה חשוך והאור היחיד בקא מעיניהם של השומרים העל אנושיים ועיניו של האדון. עיניו הזהובות של הנער לא הפיצו כל כך אור, אלא יותר חמימות.

"הו? באמת?" קולו של האדון שלח גל של צמרמורת בגבו של הנער, קול מלחשש ומגעיל, אך נתון בשליטה.

נער הינהן קלות. חיוך זוועתי הופיע על פניו של האדון, "היא לא תברח יותר מן הגורל, כוחו של הירח יהיה שלי!", צחוקו המרושע התהדהד בחלל הריק, הנער התכווץ והסיט מבט, מה עשיתי?

"קירה!" קרא לי קול מרחוק, "תתעוררי, את תאחרי לבית הספר!".

עיני נפתחו בתנופה ושני עניים תכולות הביטו בי, צרחתי. קול מוכר צרח איתי. הנער בעל הקול המוכר נפל אחורה על השטיח הירוק בבהלה.

"סילבר?! אתה מנסה לגרום לי התקף לב?" אמרתי אוחזת בחזי, מביטה במבט חמור סבר באחי הקטן, סילבר.

"ובכן את התחלת לצרוח ראשונה, גברת קרן שמש" אמר סילבר בלגלגנות, קם על רגליו ומביט בי בעצבים, " אני לא אתפלא אם תגרמי לי להתקף לב!".

"סליח סילב,  פשוט הבהלת אותי" אמרתי יוצאת מן המיטה.

"יופי, אז תמהרי יש רק חמש דקות או שתאחרי לבית ספר" צעק לי רץ מן הדלת.

"לעזאזל!" קיללתי.

לובשת את בגדי בית הספר מסרקת את שערי בחופזה רצתי במדרגות למטה, מדלגת שתיים שתיים ומקללת בכל קללה ברוסית שאני מכירה ולא מכירה.

יוצאת מן הדלת הראשית, קפצתי אחורה בחלחלה, צל עמד מולי, עיניו העאדומות מביטות בי, קול בקא ממנו הנשמע כמו תיקתוקים של שעון או חרק, עשיתי צעד אחורה והתחלתי לרוץ, עיניו חסרות ההבעה בוהות אחרי, מתקתק

תיק תק

תיק תק

תיק תק...

ראשי פנה מיד לחלום שחלמתי, לא לא חלום, באמת שנפלתי מן החלון...אז למה אני לא זוכרת מה קרה?

המשכתי לרוץ מביטה בהשמיים מעליי ופתאום עצרתי.

ראשי מיד פנה לסמטה בא ראיתי את הרצח הנורא, דמעות עלו בעיני. הזזתי את ראשי מצד לצד, "סמוקה כמו עגבנייה דיי לבכות כמו חצוצרה" מילמלתי, חייכתי ואז המשכתי לרוץ.

ובלי שהנערה תשים לב אור שחור עקב אחריה, שמגבו יוצאים כנפיי עורב.

שעון הגורל התחיל לזוז...אבל...כמה זמן נשאר?

קצת קצר אבל....תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא