סיפור גניבת החרב של גריפינדור

הם קבעו להיפגש בשבת אחרי ארוחת הבוקר.

נוויל עבר את השבוע עם תחושת עילאות בתוכו. הוא היה כל כך נרגש לקראת הפגישה, שאיבד ריכוז לעיתים תכופות בשיעורים. באחת הפעמים, ביום

שישי, הוא כיוון בטעות קללת סרפנסורטיה על המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. אמיקוס קארו פתח בסדרת צרחות למראה הנחש האימתני שיצא

משרביטו של נוויל והזדחל לעברו, מלחשש בכעס, זאת עד שאחד התלמידים העלים בשרביטו את הנחש. קארו כעס כל כך על נוויל, עד שהיה צריך להקדיש

את שאר היום כדי למצוא עונש ראוי מספיק להטיל עליו.

בשבת ירד נוויל מוקדם לארוחת הבוקר. הוא אכל מהר ובלי לשים לב מה הוא מכניס לפה, וכשסיים מיהר להגיע למדרגות. אולם ברגע שהניח את רגלו על

המדרגה הראשונה, שמע נוויל קול שקרני קורא אחריו.

"לונגבוטום! עצור מיד!"

נוויל נחרד. הוא הוריד את רגלו מהמדרגה והסתובב באיטיות. אמיקוס קארו עמד במרחק שבהחלט הקטין את המרחב האישי של נוויל, חיוכו הזדוני המוכר

על פרצופו המכוער.

"העונש שלך יבוצע מחר, לונגבוטום", אמר קארו, וחיוכו התרחב, "לאורך כל היום!"

נוויל נשף אוויר, בהקלה. הוא חשש שקארו גילה את התוכנית שלו ושל ג'יני ולונה. הוא לגמרי שכח שקארו היה צריך להטיל עליו עונש.

עכשיו נוויל חזר להיות מודאג. הוא ידע שקארו לא יסתפק הפעם בקללת קרושיאטוס. אם כן, איזה עונש נוראי כל כך מצפה לו? נוויל ידע שקארו מצא את

העונש המושלם, אחרת לא היה מחייך כך אליו.

אולם קארו לא מיהר לגלות את קלפיו. הוא עמד שם, נהנה מהלחץ שגרם לנוויל. ונוויל באמת החל להילחץ – לא משנה מה יהיה העונש, אם קארו לא ימשיך

בדבריו, נוויל עלול לאחר מאוד לפגישה בחדר הנחיצות.

"אתה תעבוד מחר עם פרופסור ספראוט", אמר סוף סוף קארו, וחיוכו התרחב אף יותר, "על סנרגאלופים!"

נוויל בהה בו. סנרגאלוף? זה העונש הכי נוראי שקארו יכול היה למצוא? אמנם זה בלתי אפשרי להשיג את התרמילים של הגדמים המסוקסים ההם בלי שריטות

וחבורות, וכן, רוב תלמידי בית הספר מגיעים למרפאה לאחר עימות עם סנרגאלוף, אבל נוויל כבר התעסק איתם בשנה שעברה במסגרת פרוייקט של השליש

הראשון. וחוץ מזה, כולם ידעו שתורת הצמחים הוא המקצוע החזק ביותר שלו. מה קארו מנסה לעשות כאן?

"תתייצב במשרדה של הפרופסור ספראוט מחר בשמונה בבוקר. אני אוודא בעצמי שאתה שם!" הוא לחש באיום, ואז התרחק, מצחקק לעצמו בהנאה.

נוויל המשיך לעמוד ולבהות בגבו של קארו שעלה במדרגות, תוהה בחשש מה באמת מצפה לו מחר בחממות, כשיד עדינה נגעה בגבו.

נוויל קפץ והסתובב בחדות, ומצא את עצמו מול פרופסור ספראוט. גם היא חייכה, אם כי בחביבות רבה יותר מאשר קארו.

"אני, אה, ציינתי אתמול בפני הפרופסור קארו את ביצועיך הנוראיים עם הסנרגאלוף בשנה שעברה", היא צחקקה, "ניפגש מחר לונגבוטום".

וגם היא נעלמה במעלה המדרגות.

שוב, נוויל עמד ובהה בגבה של הפרופסור ספראוט. ואז הוא החל לצחוק. יתכן מאוד שאמיקוס קארו לא יודע על המוניטין של נוויל בתורת הצמחים. וזה לא היה

דבר חדש שהמורים הותיקים באו לעזרת התלמידים בהקלת עונשים, כשיכלו.

נוויל עלה במדרגות, ליבו קל עליו. התכנית לא התגלתה, ומחר הוא יבלה את כל היום באחד המקומות האהובים עליו בטירה וסביבותיה. אין ספק שהמזל ממשיך

להאיר לו פנים.

נוויל מצא את לונה בחדר הנחיצות.

"איפה ג'יני?" הוא שאל.

"היא בספרייה, משאילה את הספר עם המתכון של השיקוי הפולימיצי", אמרה לונה, "חשבנו שעדיף לקחת אותו ממש לפני הפגישה, כדי שלא יחשדו".

"אהה", אמר נוויל.

הם ישבו וחיכו. לונה לקחה חתיכת דף, עט נוצה וקסת דיו, והחלה לצייר. נוויל חשב על יום המחרת שיעביר עם הפרופסור ספראוט.

הזמן עבר, וג'יני עוד לא הגיעה. נוויל הציץ בשעונו – עברו רק כמה דקות. הוא המשיך לשבת, אך מחשבותיו החלו לנדוד מהחממות.

נוויל התחיל לחשוש – אולי משהו קרה לג'יני? האם התכנית התגלתה והאחים קארו תפסו אותה?

לונה כאילו קראה את מחשבותיו.

"היא כבר הייה צריכה להגיע", אמרה והניחה את עט הנוצה, "אני מקווה שלא קרה לה משהו".

"כן", אמר נוויל, וקם מכסאו בכוונה להציץ החוצה.

אולם בדיוק אז הדלת נפתחה וג'יני נכנסה פנימה, מתנשפת. היא סגרה את הדלת, וזו נעלמה מאחוריה.

"ג'יני!" קרא נוויל, "מה קרה? עכבו אחרייך? מישהו גילה?"

"לא", אמרה ג'יני, עדניין מתנשמת בכבדות, "הכל בסדר".

היא התיישבה בכיסא הפנוי.

"אז מה קרה?" שאל נוויל.

"טוב, מסתבר שיש חוק חדש בספרייה, שאסור להוציא ספרים מוגבלים מתחומי הספרייה", אמרה ג'יני, מנסה להסדיר את נשימתה. "אז הייתי צריכה

להעתיק את המתכון לקלף".

ג'יני הוציאה מכיסה חתיכת קלף ופרסה אותה על השולחן. נוויל ולונה גהרו מעל הקלף וסקרו את המרכיבים. הם היו כתובים בשורות, כאילו חלק מפסקה.

"לקח לי זמן להעתיק הכל", המשיכה ג'יני, "כי מדאם פינס לא הפסיקה להציץ מעליי. הייתי צריכה להיראות כאילו אני מכינה עבודה על שיקויים, והייתי

צריכה להפוך קצת עמודים כאילו אני מחפשת עובדות להכניס לעבודה", היא לקחה נשימה ארוכה. "בכל מקרה, זאת הסיבה שאיחרתי. רצתי לפה הכי

מהר שאני יכולה. ולא, אין מצב שמישהו הצליח לעקוב אחריי, "היא הוסיפה למראה מבטו המודאג של נוויל, "אני מסוגלת לרוץ ממש מהר".

"אוקי", אמר נוויל, וחזר להביט בקלף, "אז בואו נראה. אנחנו נצטרך הרבה חומרים", הוא הביט בבנות, "חושבות שתוכלו להשיג אותם? אני הרי לא

לומד שיקויים אז אין לי חומרים בכלל".

ג'יני סרקה את המרכיבים שרשמה.

"חלק מהם יש לנו", היא אמרה, "אבל עור בומסלאנג, למשל, או אבקת קרן של דו-קרן, זה יהיה קצת יותר מסובך".

"אמרת שאת יכולה לבקש מסלגהורן, לא?" שאל נוויל בתקווה.

"טוב, אני לא יכולה פשוט לבוא אליו ולבקש", אמרה ג'יני, "אלו לא חומרים שמורים פשוט יתנו לנו".

"אבל סלגהורן מת עלייך!" אמר נוויל, שזכר את ריטוניו של רון על מסיבות הסלג-סלבס שאליו לא הוזמן.

"כן, ג'יני", אמרה לונה בחיוך, "סלגהורן לא יוכל לסרב לתלמידה האהובה עליו".       

"אני בכלל לא הכי טובה בשיקויים", אמרה ג'יני.

"זה לא מפריע לו לשבח אותך ולעזור לך כל הזמן", אמרה לונה.

ג'יני הביטה בשני חבריה. הם החזירו לה מבט מלא תקווה.

"אוף, טוב, אני אדבר איתו", אמרה לבסוף, ואז התרככה, "אולי עדיף באמת. אתם שניכם לא יודעים לדבר עם אנשים".

"יופי!" קראה לונה, "אז את תדאגי לחומרים מסלגהורן. אני אביא את החומרים שקל להשיג".

"ומה אני אביא?" שאל נוויל.

לונה הסתכלה בקלף.

"יש מרכיבים שצריך לקטוף", היא אמרה, "את היבלית צריך לקטוף לאור ירח מלא. אתה תביא את החומרים מהחממות".

"מצוין", חייך נוויל. ואז, "רגע, לאור ירח מלא? אבל יש עוד המון זמן עד אז!"

"כן", אמרה ג'יני, "והשפריריות צריכות להתבשל 21 יום. אבל זה חייב להיות ככה, אם אנחנו רוצים שהשיקוי ייצא כמו שצריך. אני לא רוצה לחשוב

מה יקרה אם נעשה כאן טעות".

נוויל שתק. הוא הביט בקלף.

"זה ייקח לנו חודש לפחות", הוא לחש.

"כן", אמרה ג'יני בשקט, "אבל זאת האפשרות היחידה שלנו".

נוויל לקח נשימה ארוכה.

"אוקי", הוא אמר, מבט נחוש בעיניו, "אז כדאי שנתחיל. נביא לכאן את כל מה שאפשר, ואת המרכיבים האחרים ברגע שנשיג אותם".

סנאפץ!

קול שבירת חרסינה נשמע ממש מחוץ לחדר. בלי לחשוב קפצו שלושתם מהכסאות ורצו לדלת שהופיעה פתאום. הם יצאו למסדרון הקומה השביעית

בשרביטים שלופים. אולם המסדרון היה ריק. נוויל התקדם מעט.

קראנץ'!

נוויל הביט למטה. הוא דרך על שבר חרסינה. הוא הרים את מבטו והסתכל סביב. מימינו ראה שהאגרטל הגדול שניצב בקצה המסדרון, שכב כעת מנופץ

לרסיסים. קול צחקוק זדוני מוכר נשמע באותו כיוון.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      "פיבס", נאנחה ג'יני, והחזירה את שרביטה לכיסה.

"מה אתם עושים כאן?" הקפיץ אותם קול מצידו השני של המסדרון.

הם הסתובבו למצוא את הפרופסור מקגונגל מתקדמת לעברם, מבטה הרציני ממוקד בשלושתם. נוויל ולונה מיהרו להכניס את שרביטיהם לכיסם.

"מה קרה כאן?" היא שאלה אותם כשהתקרבה.

"אממ", אמר נוויל, "עברנו כאן במקרה, ושמענו את האגרטל נשבר. אני חושב שזה היה פיבס".

פרופסור מקגונגל עיוותה את פניה והביטה להמשך המסדרון.

"אולי השנה נוכל להביא לסילוקו מהטירה", היא מלמלה מתחת לאפה.

נוויל והבנות הביטו זה בזו.

"ומה אתם עושים כאן?" שאלה שוב מקגונגל.

"רק עברנו כאן", חזרה ג'יני על מילותיו של נוויל.

"זאת הבנתי", אמרה מקגונגל בקוצר רוח, "אבל לשם מה אתם עוברים כאן? עוד יחשבו שאתם זוממים משהו", עיניה נדדו לכיוון הקיר. הדלת נעלמה.

נוויל פלט צחקוק מזויף, אך מיד הפסיק למראה מבטה של הפרופסור עליו.

"ובכן?" שאלה שוב מקגונגל, הפעם מעט באיום.

"טוב, אה", גמגמה ג'יני, "היינו בדיוק בדרך ל..."

"לתמונה של סר קאדוגן", אמרה לונה בשלווה.

נוויל וג'יני הביטו בה בהפתעה. כך גם הפרופסור מקגונגל.

"לתמונה של סר קאדוגן?" היא חזרה כלא מאמינה.

"כן", חייכה לונה, "הוא תמיד היה מצחיק אותי בדרך לשיעורי גילוי עתידות, כשעוד למדתי עם הפרופסור טרלוני, ודי התגעגעתי אליו".

"כן!" קראה ג'יני, "ואני בקושי הכרתי אותו כי לא למדתי גילוי עתידות, אבל אני זוכרת אותו מהשנה השנייה שלי כשהוא החליף את הגברת השמנה. ו..

אממ... רציתי לפגוש אותו שוב, כי...".

"הוא מהווה נקודת אור באווירה הקודרת כל כך שמלווה אותנו השנה", סיימה לונה.

ג'יני בהתה בה. לונה רק חייכה.

נוויל, שחוויותיו מסר קאדוגן לפני ארבע שנים לא היו נעימות במיוחד, הנהן כל אותו זמן, מחייך, מקווה בכל מאודו שהפרופסור מקגונגל תבלע את התירוץ הזה.

הפרופסור מקגונגל המשיכה להביט בהם מלמעלה.

"בסדר", אמרה, "אם כך המשיכו ללכת. אני אקרא לאדון פילץ' שיסדר את הבלאגן פה".

לשלושה לא הייתה ברירה, והם פנו משם לכיוון המגדל של פרופסור טרלוני.

ברגע שהיו מחוץ לטווח ראיה ושמיעה, הם עצרו נשמו לרווחה.

"זה היה קרוב", אמר נוויל.

"קרוב מידי", הסכימה ג'יני, "לא היינו צריכים לצאת. זו הייתה יכולה להיות מלכודת כדי לתפוס אותנו בשעת מעשה".

לונה הנהנה.

"אנחנו צריכים להיות זהירים יותר", אמר נוויל, "ולא לצאת בגלל כל מהומה שקוראת בחוץ. הפעם היה לנו מזל, אבל לא נוכל לסמוך עליו כל הזמן".

הבנות הנהנו.

"אז לא נחזור לשם היום?" שאלה לונה.

"לדעתי לא כדאי", אמרה ג'יני, "פילץ' בטח יסתובב שם כל היום כדי לאסוף את השברים של האגרטל ולנקות. עדיף מחר".

"מחר לא טוב", אמר נוויל, "אני בעונש מחר לאורך כל היום".

"לא כדאי לחכות עם זה עוד שבוע", אמרה ג'יני, "נתחיל מחר בלעדיך. גם ככה שיקויים זה לא התחום שלך. לא יהיה לך הרבה מה לעשות".

נוויל חייך חיוך עקום. עדיין הציק לו כשמישהו ציין את מגרעותיו. גם הציקה לו העובדה שהוא לא יהיה שם כשהתכנית תתחיל לצאת אל הפועל. אחרי הכל,

הוא זה שקיבץ אותם לחשב על תכנית פעולה – גם אם לא הייתה כל כך טובה. אולם הוא ניסה שלא להראות את אכזבתו.

"טוב", אמר, "אז מחר תתחילו עם המרכיבים של לונה. אני אנסה בינתיים להשיג את המרכיבים מהחממות. באמת מזל שהעונש שלי מחר מתקיים שם".

הפרק הקודם