הרמוניה

אליאן ארזה בדמעות את תיק העור החום. היא הכניסה לתוכו אוכל, נאד מים, נרתיק עם כסף, תמונות שלה ושל אימה וספר שאימה פעם נתנה לה כשהייתה בת שבע, שבו נכתב על סוגי הצמחים שגדלים ביער, על סוגי הגזעים בארץ ועל הכנת תרופות מהחומרים שסביבה. היא תלתה על כתפה את הקשת הכסופה שלה ואת אשפת החצים, וחגרה את החרב הארוכה שלה. אמא הכינה אותי לזה, קלטה אליאן. מגיל שש היא אימנה אותי לירות בחץ וקשת ולהילחם בחרב. היא ידעה שאני אצא להרפתקה הזו.

אליאן פסעה אל דלת הבקתה והסתובבה פעם אחת אחרונה, כדי להסתכל פעם אחת נוספת על משהו שיכול להיות שלא תראה שוב. הבקתה נראתה ריקה בלי אימה. אליאן בלעה רוק, פתחה את דלת הקתה ויצאה החוצה בלי להביט שוב אחורה.

אליאן הלכה אל הספרייה של הכפר. היו שם המון ספרים- על כל דבר. וגם המון מדריכים ומתלמדים. המדריכים הדריכו את המתלמדים כיצד להשתמש בקסמים.

אליאן ניגשה אל החדר שבו התאמנו היא והמדריך שלה, ארין. ארין ישב על כיסא עץ בחדר, והשתעשע בכדור מים קטן שריחף בין אצבעותיו.

"ארין."

ארין הסתובב, וחיוך האיר את פניו. "אליאן! טוב שבאת! אנחנו מתאמנים היום על קסמי מים. בואי, שבי."

"ארין..... אני עוזבת. אני עוזבת את הכפר."

ארין פתח את פיו בבלבול כדי להגיב, אך אליאן לא סיימה. "אמא שלי מתה."

ארין סגר את פיו. הוא נשף אויר. "אליאן..... אני ממש מצטער."

"היא אמרה לי לעזוב וללכת לכפר המלודים שביער המרין. יש שם מלודית בגילי שאני אמורה ללכת איתה לאחד מהכפרים של בני האדם ולחפש בן של מישהו שקוראים לו דומלר. אל תשאל אותי למה. אני לא יודעת. גם לא אכפת לי. אני עושה את זה. ובאתי להיפרד ממך."

ארין שילב את ידיו על ברכיו ובלע רוק. "אליאן. את לא יכולה ללכת. עדיין לא סיימת את ההכשרה שלך."

"אין לי ברירה."

"אני מאמין לך. אבל את לא יכולה לעזוב."

אליאן הסתובבה בתנופה אל הדלת ויצאה. ארין רץ אחריה. "אליאן, חכי."

"להתראות, ארין."

"אליאן. בבקשה. אני לא אכריח אותך להישאר. אני מבטיח." משהו בקולו של ארין גרם לאליאן לעצור ולהסתובב. "מה?"

"אני יודע שאני לא אוכל להכשיר אותך יותר. אז אני רוצה לתת לך משהו." הוא הושיט לאליאן ספר גדול כרוך עור. על גב הספר נכתבו רונות זהובות. אליאן קראה אותן, והביטה בתדהמה בחונכה. "אתה לא יכול לתת לי את ספר הקסמים, ארין. אתה זקוק לו."

"אני לא. אני סיימתי אותו כבר. בבקשה תיקחי אותו, אליאן. תתאמני בדרך. וכשניפגש שוב, תראי לי כמה למדת." הוא ראה שהיא עומדת לומר משהו אבל קטע אותה. "תאמיני לי, אליאן. אנחנו כן ניפגש שוב. בהצלחה."

אליאן ניסתה להגיד משהו, אבל לא הצליחה. היא הכניסה את הספר לתיקה והביטה כמה שניות בארין. היא קיוותה שמבטה הראה לו שהיא אסירת תודה.

ואז היא הסתובבה ורצה במעלה השביל, על שהיא יצאה מהכפר ונכנסה ליער.

תגובות?

הפרק הקודם