רק טעות אנוש קטנה

~באותו בוקר, שעות אחדות לפני כן~

הבוקר של הארי פוטר התחיל ביקיצה מהירה למשמע צווחת כאב. הוא נאנח בעצב, ואחר הסתובב אט-אט לעבר אישתו. ג'יני שכבה לצידו והביטה בו, דמעות מכתימות את עיניה היפות. הוא אסף אותה אל חיקו, הניח את ראשה על חזהו וליטף קלות את שיערה.
ג'יני הייתה יפה כתמיד. הארי צפה בה באהבה בעודה אוחזת בו כעוגן אחרון- שיערה העדין והחלק היה יפהפה, והיא לבשה את הפיג'מה האהובה עליו- גופייה הזהה בצבעה לעיניה הבהירות, שעוטרה בכתוביות "I LOVE YOU" לבנות, ומכנס קצר מעוצב בהתאם. פניה נשארו נאות, על אף עגלי הזיעה שהחלו לבצבץ במצחה ונחילי הדמעות הזעירים שזלגו על לחיה.
"הכל בסדר עכשיו, הכל בסדר." הוא נשק ללחייה, צופה בגופה שעוד רעד במקצת. "אני איתך כאן, הכל בסדר."
בוקר כזה היה כשגרה אצל הפוטרים- סיוטי הלילה היו פוקדים את ג'יני בקביעות. לא אחת היא התעוררה שטופת זיעה באמצע הלילה, ואחר התקשתה להירדם עד אשר השמש כבר החלה לתת אותותיה. ג'יני התמודדה בחלומותיה עם עיניו הקרות, המלוכסנות ודמויי-הנחש של הלורד וולדמורט, עם אוכלי מוות שונים ומשונים, עם יומן קטן ששימש להורקרוקס, עם פניו בקפואים של פרד וויזלי, ואף עם גופתו של הארי עצמו; והמשותף לכולם היה אחד: חרדה עצומה, שאין שנייה לה.
הארי ליטף וחיבק, שלח לרופא ולייעוץ, ניסה לעזור- אך לבסוף נאלץ להשלים עם מר גורלה: סיוטים אלו ירדפו אותה עד סוף ימיה. נפשה הייתה דקיקה ועדינה מכדי לחוות את כל מה שעבר עליה; לצפות בדם ובמוות, להתענות בעצמה, לחרוד לשלום בכיר ליבה ולחיות עם הפחד התמידי שבכל רגע נתון הנורא מכל עלול לפקוד גם אותו, או את אחיה...
"היא יצאה מזה בטוב." הסביר להם כל כשף מרפא ששאלו את דעתו. "אף נזק גופני לא נגרם לה, ומוחה מתפקד כרגיל."
אולם הפוטרים אף פעם לא הפסיקו לנסות. הארי ניסה ליצור אצל ג'יני חוויות מופלאות שיאזנו את המשוואה, אולם דבר לא עזר. לדברי הרופאים, אילו וולדמורט עוד היה בחיים והיה לפתע משנה את דעותיו ומתנהג אליה בנחמדות- דבר שלא היה הגיוני אפילו טרם נפילתו הסופית- רק אז, אולי, הכל היה מסתדר. הארי אפילו התחפש בעצמו לוולדמורט (בגועל רב ובעזרת הוצאת שן מגווייתו המרוסקת) בניסיון לעודד את רוחה, אולם נכשל; הסיוטים המשיכו כרגיל.
מבט חטוף בשעון זעיר שניצב על-יד המיטה הזוגית וכן קרן אור קטנה שניסתה לחדור מבעד לווילון הורו להארי שהשעה שש בבוקר. הוא וויתר על האפשרות להמשיך לישון עוד חצי שעה תמימה.
"אני מצטערת שהתעוררת בגללי." היא הוצפה בושה, כמו בכל פעם.
"אני מוכן להישאר ער כל הלילה בשבילך, מותק." הוא היסה אותה ונשק למצחה. "ובזכות זה הדבר הראשון שאני רואה בכל בוקר זה את היצירה המושלמת ביותר שאפשר היה ליצור- את, יפה שלי."
"אני לא יפה כל-כך." היא ניגבה בקושי את דמעותיה. "אני רוצה שתצפה בי כשאני נקייה ומטופחת, לא כשאני צורחת ובוכה."
"את יפה תמיד." הוא הבטיח לה, והניח את ידו על בטנה; על אף הריונה השלישי במספר, היא הייתה סקסית ברמות שערפלו את חושיו (או שאולי זה לא ממש נחשב, משום שהיא הייתה בחודשים הראשונים ורק מי שידע על הריונה יכול היה להבחין בכך, במאמץ רב). ג'יני עקבה אחר מבטו, וחייכה בביישנות.
שניהם עברו למצב ישיבה, כתפיהם מתחככות זו בזו והם מבטים אחד ברעהו באהבה.
"הארי." היא אמרה לפתע, והחוותה בראשה לעבר דבר-מה שלא נכלל בשדה ראייתו. הוא הסתובב בחוסר חשק. פטרונוס בצורת אווז התקרב אליו.
"בוקר, פוטר." זה היה קול מוכר, אולם הארי התקשה להצביע על הדובר. "אני מחכה לך עכשיו בהוגסמיד, בבית הקפה של רוזמרטה. תגיע בבקשה כמה שיותר מהר."
"מי זה?" שאלה ג'יני את מה שגם הארי שאל את עצמו.
"נראה שאצטרך לגלות." הוא משך בכתפיו אגב אנחה, והסיר לאט את השמיכה.
"הארי-"
הוא כבר ידע מה היא הולכת להגיד- הרי לכם עוד תופעת לוואי קטנה מפצעי המלחמה. הוא הפנה אליה את כל תשומת ליבו.
"שמור על עצמך."
הוא הנהן, ויצא באופן סופי מהמיטה. הוא תהה מי מחפש אותו בשעת בוקר מוקדמת שכזו.
למרבה הפלא, בית הקפה לא היה שומם לגמרי- היו שם עוד כ-20 אנשים, רובם בקבוצות של 3-4 אנשי עסקים שונים.
רק אדם אחד ישב לבדו- סטן שנפייק. הארי נזכר מהיכן הכיר את הקול- הוא עלה לא פעם (לצערו) על אוטונוס הלילה. קולו של הכרטיסן המספר לו באישון לילה על הרוצח הסדרתי סיריוס בלק, וזאת עוד בפעם הראשונה שהארי שמע על האוטונוס, התקשה להישכח מזיכרונו.
"הגעת." סטן פתח את השיחה.
"אכן." הארי בלע בכוח פיהוק שאיים לבלוע את כל המקום. "מה היה חשוב בשעה מוקדמת שכזו?"
"הו פוטר, פוטר," הוא צקצק בלשונו וחייך כיודע סוד. "אתה לא צריך להתבייש ולהסתיר ממני את שיגעונותיה של ג'יני."
"אני לא מוצא סיבה לשוחח איתך על ענייני הפרטיים, סטן שנפייק." הארי נשאר רגוע.
"לא, אבל אני בטוח שבעוד רגע תשנה את דעתך." הוא שוב חייך. הארי לא הגיב, אז הוא המשיך: "אולי אני יכול לעזור לה להירפא."
"תודה על הרצון הטוב, אבל אפילו הדוקטורים הטובים ביותר-"
"לוולדמורט יש בן." סטן זרק את הפצצה. הוא לא הופתע כאשר הארי צחק וביטל את דבריו בגסות-רוח.
"התבלבלת בכתובת." אמר הארי. "אתה צריך בית מרקחת, לא בית קפה."
"בדרן." סטן אפילו לא חייך. "ועכשיו תקשיב. אין לך מה להפסיד, נכון?..."
בסופו של דבר, הארי הבין שבאמת אין לו מה להפסיד. אז בחצי שעה הבאה, סטן דיבר ודיבר, סיפר להארי הכל, והארי האזין. הוא היה קהל טוב- השמיע קולות בחילה כשצריך, נדהם בדקות המתאימות, לעיתים הוכיח ולבסוף השתתק.
"אז," הוא אמר לאיטו, מקץ הסבריו של סטן שנפייק. "גילית שלנרקיסה מאלפוי וללורד וולדמורט יש בן לפני שרצחת אותה, סיפרת על-כל ללוציוס מאלפוי שחי עם זה עד היום, וכל זה לא סיפק לך נקמה ואתה רוצה שאשמיד את הילד?"
"לא בדיוק- אם הייתי רוצה, הייתי משמיד אותו כבר מזמן."
"אז...?"
"אני רק רוצה לראות אותו ואת לוציוס סובלים עוד קצת- ואם זה אומר לעזור לך, אז למה לא?" הוא משך בכתפיו באדישות. "ויותר מזה- אם מות הילד יביא שלווה נצחית למשפחת פוטר, זאת תהיה הנקמה הכי מושלמת שיכולה להיות. אז כן, הוא לא חייב למות- אבל אם זה הכרחי לרפואתה של ג'יני, אני מעדיף אותו מת."
הארי הנהן. מי כמוהו מבין בנקמה? וחוץ מזה, איזה מניע יש לסטן שנפייק לשקר לו? הכל ידעו היטב- וזה גם הוכח משפטית (אם כי רבים התקשו לסמוך על שיפוט חבר המושבעים)- באיזה צד בחר סטן, ואיש לא העיד על אי-שפיות נפשית שאחזה בו מאז המלחמה וטרפה את דעתו.
"ורק עוד דבר קטן-" סטן קטע אותו מהרהוריו. הארי הביט בו. "הנקמה תהיה עוד יותר מושלמת אם ניתן ללוציוס להשתתף במשחק ולנסות להגן- או להשמיד- את הילד."
"תן לי להבין, אתה מציע לשחרר את לוציוס מאלפוי מאזקבאן??" הארי נדהם.
"בדיוק. בהחלט יש לך אינטליגנציה גבוהה, כמעט כמו השפעתך הרבה על השר..."
"אני צריך לחשוב על זה."
"בהחלט! אני חשבתי על זה כבר.. מה, 16 שנה? ותחשוב על זה- אם לוציוס ירצה להציל את הילד, הוא יקרע לגזרים כשיכשל, ואם הוא ינסה להשמיד אותו- טוב, אז נעורר אצלו איזו אשליה אופטית שהילד ברח אם הוא יהיה בעצם מת." הארי לא ענה. הוא שקע במחשבות עמוקות ואפלות.
"איך לא סיפרת על זה לאף אחד?" הארי השתומם, אולם הוא לא זכה למענה; למעשה, לקחו לו מספר שניות על-מנת להבין שבן שיחו כבר לא יושב מולו. הוא נאנח, כמו יודע שפרשה זו תשוב לסבך את חייו יותר משנדמה לו, ואזי קם ממקומו ועזב את בית הקפה.
~
לקחו להארי שלוש שעות תמימות על-מנת לעכל את המידע המפתיע. זה היה מוזר, הוא חייב להודות. לשם שינוי, הוא כבר החל להתרגל לחיים כמעט רגילים.
אולם חייו אינם רגילים, עליו להפנים זאת. אם ללורד וולדמורט יש המשך, הארי העדיף לא לחשוב מה עלול לקרות בעוד כתריסר שנים.
לא, עליו לשים קץ למפלצת טרם תגדל.
לרגע הוא הסיר את זו המחשבה האחרונה מראשו- הרי הוא התגלמות הטוב שבעולם הקסמים. הילכלך את ידיו בספק-רצח נער רק בהסתמך על מוצאו? ואם הנער אינו דומה להוריו?...
אולם הרופאים אמרו שרק זה יכול לעזור לג'יני... ואם להכניס זאת למשקולת מאזניים מדומת, חייה של ג'יני חשובים בהרבה על-פני חייו של הבן של הלורד וולדמורט, יהיה תמים וטוב אשר יהיה... זהו. לאחר שגמלה החלטה זו בליבו, הוא מיהר להוגוורטס.
הפרופסור מקגונגל, שכיכבה בתפקיד מנהלת הוגוורטס, קיבלה את פניו בברכה. גם אם הופתעה מנוכחותו, היא היטיבה להסתיר זאת. הפרופסור הובילה אותו במעלה הנשר, והותירה אותו להתייחד עם חדר המנהלת בעוד שהיא הלכה לקרוא לברייס סמפר הצעיר.
הארי נדהם מהדמיון בין עיצוב המשרד המחודש של הפרופסור מקגונגל לעיצוב שזכר מימיו של דמבלדור; תמונת הענק של הפרופסור הדגול והמוערץ, שכבר נתלתה בפעם האחרונה שהארי היה שם, השתנתה מעט וכעת ניצבה ממש במרכז החדר. דמבלדור עצמו נעדר מהתמונה, והשאיר חלל ריק ומפואר אחריו. הארי כמעט יכול היה להרגיש את נוכחותו בחדר.
אולם יותר מתדהמתו מדמיון המשרד, הופתע הארי מהדמיון של ברייס סמפר להוריו- ובמיוחד לאימו, דבר שהארי הבחין בו בשנייה הראשונה שהנער נכנס למשרד, בליווי הפרופסור מקגונגל.
אולי היה זה רק בשל שטיפת המוח שעבר קודם לכן, אולם תווי פניו של הנער דמו להפליא לאלו של טום רידל- פרט למראה האנושי יותר, שהנער ירש (למזלו) מאימו. גובהו היה מעט מעל הממוצע לגילו, והסתיים בשיער בלונדיני ושמנוני שעמד חציו בקוצים. הנער לבש את מדי בית ספר, כשסיכה עם סמל סלית'רין עיטרה את חולצתו, אולם בכל זאת דמותו נראתה יוקרתית במקצת... אולי משום שחליפתו הייתה מגוהצת מדי ועניבתו בוהקת מרוב לובן. הארי היה משוכנע שלו ניתנה לו ההזדמנות לבחור, לבושו היה שונה בהרבה מזה שהציג כעת.
הנער נעץ בו מבט קר. עיניו היו ירוקות, והארי דימה לראות נחש מבצבץ מכל אישון...
להארי הייתה תחושה שהוא מבין היטב מדוע טדי לופין משמיץ עד אין קץ את הנער הזה.
הוא נתן לנער להתמקם, ווידא ששרביטו בהישג יד, והחל לשחק.
טוב, אולי לא ממש לשחק- אחרי הכל, ההבדל בינו לבין טום רידל היה (בין היתר) ההנאה בלרצוח ובלהרע- אולם למען ג'יני, הוא מוכן לעשות הכל.
אם כן, הארי ווידא ששרביטו בהישג יד, ואזי החל להילחם למען משפחתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא