מכשפות vs פיות

סליחהסליחהסליחה שלא העלתי עוד פרק מלאמלא זמן, אני מתחננת לסליחתכם! *סמיילי מתחנן*

בזמן שנסענו למחנה אליזבת התחילה להסביר לי על המחנה: יש 10 בקתות, ובכל בקתה יש 10 אנשים- 5 בנים ו-5 בנות (בסך הכל 100 חניכים). המחנה נמשך 8 שבועות (מתוך 9 של החופש הגדול, ככה שנחזור שבוע לפני תחילת הלימודים), והולך להיות כיף כיף כיף, לפי אליזבת. כשנגיע לשם יתנו לי חוברת כללים של המחנה ומפה, ויתנו לי גם דף שבו כתוב איפה כל פעילות ומתי, ואני אוכל להחליט לאן ללכת, ואני חייבת לעמוד במכסה של פעילויות כל יום (לפחות 6). הארוחות יהיו בבניין הראשי בקומת הקרקע בחדר האוכל וחובה להגיע אליהן בזמן, אחרת יתנו עונש של שטיפת כלים אחרי הארוחה ("ויש הרבה כלים, תאמיני לי. מנסיון"). וחובה לאכול משהו. אסור להיות אנורקסים ולהרעיב את עצמנו. זה אחד החוקים. "די כבר לעשות לי ספוילר לחוקים!" התלוננתי. "בשביל מה יביאו לי חוברת עם חוקים אם את מגלה לי הכל?"

"צודקת, אבל עדיין," היא צחקה. "שתדעי להיזהר מראש." 

"בסדר." 

אחרי כמה שעות שבהן היא מסבירה לי על האנשים במחנה, על החניך-מדריך -שלכל אחד יש מישהו ש"מדריך" אותו ועוזר לו להתאקלם במחנה בקיץ הראשון שלו, ואם יש לי בעיה, אני אמורה לפנות למדריך שלי. היא גם הסבירה לי שלכל אחד יש חיה משלו שהוא יכול להפוך אליה, וכל אחד שולט ביסוד טבע אחר, והיא סיפרה לי על הנבואה שכולם מכירים שניתנה לשני העמים אחרי "הריב הגדול" של האבות הקדמונים שלנו, שלא ידוע אחרי כמה זמן, אבל יבוא מישהו שיחבר בין העמים (מה שלדעת אליזבת לא יקרה לעולם- זה פרדוקס, לפיה), מישהו שיש לו חיה (ועוד אחת מיתולוגית, לא סתם חיה), ואת כל כוחות האלמנטיה, ויש לו גם את הכוחות של הפיות (עברה לי צמרמורת בגב כשהיא אמרה את זה), ואז פשוט ניגנו בגיטרה שלי ושרנו כל הנסיעה ופשוט דיברנו על כל מיני דברים.

***

כשהגענו סופסוף למחנה כבר הייתה שעת צהריים מאוחרת. הסתכלתי בשעון שלי וראיתי שכבר כמעט שש בערב. כל האוטובוסים עצרו מול השער של המחנה, וכולנו ירדנו. לקחנו את התיקים שלנו מהבגאג' של האוטובוס, ואז נעמדנו מול השער של המחנה. שרר פה שקט מוחלט. שאלתי את אליזבת בשקט: "למה כולם מחכים? ולמה השערים לא פתוחים?" היא השתיקה אותי בלחשה: "את תכף תראי." האוויר ניצנץ באור סגול, ועמדתי לשאול את אליזבת עליו, אבל היא תקעה לי מרפק. אאוץ'. חיכינו עוד כמה שניות, ואז האוויר חזר להיות שקוף, והשערים נפתחו בחריקה. חריקה צורמת. טוב. הכל פה קריפי טיפה. כשהשערים נפתחו כל החניכים התחילו להיכנס פנימה, והתחילו לפטפט. "עכשיו אפשר לשאול מה זה היה?" שאלתי את אליזבת בשקט. "זה היה מערך הגנה כדי לוודא שלא נכנס שום פולש," היא הסבירה. "תודה על ההסבר מראש, אליזבת," אמרתי ביובש, והיא צחקה. הלכנו יחד עם הזרם עד שהגענו לבקתות. נראה שכולם ידעו באיזה בקתה הם, כי כל הנערים והנערות הלכו לבקתות שלהם. "רגע, באיזו בקתה אני?" שאלתי כשהתחוור לי שאין לי מושג לאן ללכת. "לונה?" שמעתי כל שואל בשמי. הסתובבתי וראיתי נערה בגיל 18 עומדת מולי. "שלום, לי קוראים אורורה, אבל את יכולה לקרוא לי אור. אני אחת המדריכות פה," היא לחצה לי את היד. "ואני אהיה המדריכה שלך במחנה." "היי," לא ידעתי כל כך מה לענות חוץ מזה. "את בבקתה מספר 7," היא אמרה לי. "בסדר?" הנהנתי. "היי, את תהיי ביחד איתנו!" אליזבת אמרה. "יופי," עניתי. "אם תצטרכי משהו, אני רוב הזמן אעביר את הפעילות של אימון באלמנט המים, ובשאר היום אני אהיה במגורי המדריכים בבניין הראשי בקומה ב', בסדר?" אור שאלה אותי. "סבבה," עניתי. "טוב," היא ענתה. "אז עכשיו תלכו לחדרים שלכם, ושש וחצי תבואו לחדר אוכל, בסדר? ותבואו בזמן." היא המשיכה. "החדר אוכל בבניין הראשי בקומת קרקע." "כן, אני יודעת איפה זה, אני אוביל אותה," אליזבת אמרה ומשכה אותי לעבר הבקתה. נופפתי לשלום לאור ומיהרתי אחרי אליזבת כשאני סוחבת את התיקים שלי ואת הגיטרה. ניכנסנו לבקתה שאליה הגעתי דרך המראה של אליזבת. כמעט כל הדלתות של החדרי שינה היו פתוחות חוץ משתיים בקצה, ואליזבת הובילה אותי לאחד מהדלתות שנשארו סגורות. "אז זה יהיה החדר שלך, סבבה?" היא אמרה ובלי לחכות לתשובה כבר פתחה את הדלת ממול, שראיתי שהחדר נשאר כמו בפעם הקודמת (נראה כמו החדר שלה בבית שלה). פניתי לעבר הדלת של החדר שלי ופתחתי אותה. החדר היה גדול אבל פשוט. הקירות היו חשופים, והיה חלון עם וילון בצבע סגול בהיר בקיר מול הדלת. המיטה הייתה צמודה לקיר, והיו עליה סדין סגול בהיר, וכרית עם ציפית שחורה וגם שמיכה בצבע שחור. היה גם ארון צמוד לפינה בצד השני. בפינה ליד הדלת היה גם שולחן כתיבה עם מגירות וכיסא. שמתי את הגיטרה על המיטה ואת התיקים על הרצפה. הלכתי לארון ופתחתי אותו. הוא היה ריק למעט מדף אחד מעל התחתית, שתי מגירות מתחתיו, ומוט בחלק העליון של הארון עם קולבים. הוצאתי את כל הבגדים שלי מהמזוודה והתחלתי לסדר אותם בארון. אחרי חצי שעה אליזבת הופיעה בפתח החדר ודפקה על הדלת הפתוחה. "בואי, צריך ללכת לארוחה, אלא אם בא לך לגווע ברעב הלילה." "טוב... אני מודה שלגווע ברעב זה לא אחד מהתוכניות שלי לחיים, אז אני בעד." צחקנו. יצאנו מהבקתה לעבר הבניין הראשי. ושמעו, שהחדר אוכל נראה מדהים. מדובר בחדר גדול עם גג מקומר, וכל הקירות היו מקושטים בתגליפים של פרחים וצמחים מטפסים. היו חלונות גבוהים (כמעט עד התקרה) ברווחים שווים בקירות שנראו כאילו הם עשויים מבדולח מנצנץ ששבר את האור על הרצפה. והייתה גם נברשות מבדולח שהיו תלויים בהן נרות (וגם בהם האור נשבר על רחבי החדר). "מה עושים עכשיו?" שאלתי את אליזבת. "עכשיו לוקחים אוכל מהמזנון," אליזבת אמרה. אה. בסדר. עמדתי בתור אחרי אליזבת ולקחתי לעצמי צלחת, והערמתי עליה פירה, נקניות ושעועית ירוקה, ואז התיישבנו בשולחנות מלבניים שהיו ברחבי החדר. היו כוסות וקנקני מיץ על השולחן. לקחתי לעצמי מיץ תפוחים והתחלתי לאכול. האוכל היה ממש טעים, והחדר התחיל להתמלא בקולות של אנשים מדברים ואוכלים וצוחקים. 

שוב, אני מקווה שתסלחו לי שלא המשכתי מלא זמן! אני יודעת שזה חטא שאין עליו מחילה ושאין לי שום זכות לבקש עכשיו תגובות, אבל אני בכל זאת מבקשת!

אז תגיבו בבקשה

הפרק הקודם		הפרק הבא