שלדים בארון המשפחה

הארי התעורר בבהלה, שטוף זיעה.

מגדל גריפינדור היה שקט לגמרי, והגחלים שבאח כבר לא בערו.

היה חשוך מאד. מאד מאד חשוך.

תנו לי לדייק יותר: החושך היה כל כך סמיך, עד שלא ראו דבר.

אבל בכל אלה הארי לא התעסק, הוא שכב על הספה וחשב.

על מה הוא חשב? על חלומו.

הלילה הוא חלם את החלום הבא: הוא הלך לצד עצי יער שחור. היער היה כולו שחור: הענפים, העלים, הפירות, האדמה, רק דבר אחד לא היה שם שחור: ערפל לבן ומסתורי שריחף לו בריק שבין העצים.

ולפתע מתוך הערפל הושטה יד.

ילדה יצאה החוצה. הארי לא היה בטוח שהיא ילדה, אבל היא היתה בערך בגובה שלו.

היא נאבקה במשהו בתוך היער, היא התחננה בפני הארי ללא מילים שיקח אותה. הוא ניסה למשוך אותה, אבל הוא לא הצליח.

לאט לאט היא נבלעה בתוך היער. להארי היה בטוח שהוא לא יכול להיכנס פנימה ולכן משך חזק יותר, אבל מי שזה לא יהיה שהיה בפנים ניצח אותו.

בסוף נשאר רק ראשה של הילדה, שהכובע מסתיר אותו, מחוץ ליער.

ואז לראשונה היא דיברה, בקול חנוק במדמעות ומתחנן לעזרה, אבל הקול היה נעים לאוזנו של הארי.

"אני, אני עשיתי טעות! אני, זאת אשמתי!!!" דמעות נוספות פרצו מעיניה וטיפטפו אל הקרקע. "אבל זה ע... עוד לא, לא נגמר! עדין לא מאוחר מדי לתקן את זה! אני... אני אשמור אליך מרחוק הארי, אבל אתה היחיד שיכול להציל אותי!"

ואז היא הרפתה. הארי רצה לצעוק שלא אכפת לו, שלא תעזוב, שהוא יודע שהוא יצליח, אבל זה היה שקר.

רגע לפני שההיא נעלמה היא הורידה את הכובע ואמרה להארי: "זכור אותי."

ברגע שהארי ראה את פניה עברה בו צמרמורת התרגשות כל כך חזקה עד שהתעורר.

אבל איך נראו הפנים שלה? הארי נשך את שפתו בניסיון להיזכר.

לפתע הצלקת כאבה מעט, והוא הרגיש מדקרות של כאב.

הוא הרים את ידו לצלקת באינסטינקס אותומטי, ומיד נגלה לעיניו מחזה מחריד.

הילדה הייתה כעת עם הכובע, אבל היא היתה כולה קשורה בחבלים, עם מחסום פה, ונראה שחבלים בלתי נראים תלו אותה מתקרת החדר.

איזה חדר? חדר ריק לחלוטין מלבד הילדה, וכיסא מפואר, שעליו ישב ככל הנראה איש בגבו להארי.

למה הארי חשב ככה? כי שרביט הזדקר מעבר לקצה הכיסא והצביע על הילדה, והיא נאנקה בכאב.

בבת אחת מחסום הפה שלה הורד.

הארי שמע קול, זה לא היה קול רגיל, זה היה קול שכאילו חדר למחשבותיו.

"אז תגלי לי?"

"אני..." היא נאנקה שוב, "לא אד.. אדב..  אני לא אדבר!!"

"או כן..." אמר הקול בנימה משועשעת.

"את בהחלט תדברי..."

הפרק הקודם		הפרק הבא