המלון לדמויות ספרותיות

 המלון לדמויות ספרותיות

נ.מ. כללי מרינה

מרינה התיישבה עם ג'ון ליד שתי הנערות הפחידות וכמעט מיד התחרטה על זה. על הקטע של לשבת עם ג'ון. הנערות היו דווקא די נחמדות. "היי," אמרה להן. הנערה בעלת השיער השחור הקצר ענתה לה:"היי. אני תאליה. והשתקנית הרגזנית לידי זאת ריינה." נראה שהן קרובות. ג'ון לא דיבר. ומרינה שמרה על ריחוק ממנו. היא רצתה להיפרד ממנו הרבה זמן. אבל היא לא רצתה לפגוע בו ולא היה לה אומץ. "תקשיב, ג'ון, אני הולכת לחפש את אלה." פתאום הנערה ששתקה, ריינה, קראה, " שמיים, תראי. אלה החצויים האחרים." היא הצביעה על קבוצת נערים, חלקם בחולצות כתומות עם הכיתוב, "מחנה החצויים" וחלקם בחולצות סגולות עם הכיתוב, "SPQR". "שנלך אליהם?" שאלה ריינה, מרינה עצרה והקשיבה. "לא. זוכרת את התאוריה?" ענתה לה תאליה, "אם היא נכונה, כדי שנשאר כאן." "איזו תאוריה?" שאל ג'ון, ותאליה ענתה:"אנחנו חושבות שיכול להיות ששלחו אותנו לכאן כדי שנתחבר עם אנשים אחרים." מרינה הינהנה לעצמה, "אז כדי שאלך לחפש את אלה. כמו שאני מכירה אותה כבר יש לה כמה חברים חדשים." ואז היא פנתה משם בלי להסתכל על ג'ון. 

נ.מ. אלה

דיברתי עם ג'ינורה והאחרים כשראיתי את מרינה מתקרבת. רצתי אליה וקראתי לה לבוא לשבת איתנו. היא חייכה ואמרה, "חיפשתי אותך. את יודעת כבר למה אנחנו כאן?" הינהנתי.

התיישבנו ליד השולחן והצגתי לה את האחרים. "מרינה אלו, ג'ינורה, אסאמי, קורה, מקו, בולין ואפל. חברה, זאת מרינה." "היי." מרינה חייכה. למרות שהחיוך נראה מאולץ משהו. "מה קרה מרינה?" שאלתי, היא הסתכלה על האחרים בחשד אבל דיברה, "זה ג'ון. אני…" היא נשמה עמוק, נשמע רעד בקול שלה. "אני רוצה להיפרד ממנו. אבל אני מפחדת… לפגוע בו…" זה שמונה?" היא מהנהנת ומתחילה לבכות. ככה, פתאום. "אוי, אלה… היינו מאושרים. אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת!..." היא מפסיקה לבכות אבל עדיין זולגות לה קצת דמעות. "אני יודעת שהוא היה רוצה שאני אמשיך הלאה. אבל זה קשה. מאוד."

"חיי אהבה קשים. מה?" אומר מקו במרירות. הרבה מרירות. ופתאום נראה שאסאמי ממש מתעניינת בנעליים שלה. אבל קורה נראת כועסת. והשאר, כולל אותי, מבולבלים. "לא כבר דיברנו על זה?" קוראת קורה בתסכול, "אנחנו מצטערות! באמת! אבל אנחנו לא שולטות ברגשות שלנו ואנחנו לא אמורות לעשות את זה רק כי זה מתסכל אותך!" ופתאום גם היא ומקו בוכים. "אני יודע…" לוחש מקו, "אבל כמו שמרינה אמרה: זה קשה. מאוד." 

נ.מ. מרינה

ההתפרצות שלי בפני אלה גוררת שרשרת מריבות קצרה ומוזרה מאוד. לפי מה שהבנתי מהריב הקצר, אסאמי יצאה פעם עם מקו, וגם קורה. אחרי שהם נפרדו, אסאמי וקורה התחילו לצאת ומקו תמך בהן אבל היה מריר. מאוד מריר.

אחרי הריבים/התפרצויות רגשיות שלנו אני שומעת צעקות מאחורינו. אלה הנערות שאיתן ישבתי קודם ונער בלונדיני חיוור. הם רבים. תאליה צועקת משהו אל הבלונדיני וריינה לוחשת לו כמה דברים באיום. אני, אלה, והאחרים קמים ומתקרבים. לא הספקתי להכיר אותם כל כך אבל גם הם נראים סקרנים.

                             ~כמה דקות לפני כן~

נ.מ. כללי תאליה וריינה

אחרי שהנערה, מרינה, הלכה, ג'ון הלך גם הוא ושתי הנערות סרקו את הקפיטרייה ולבסוף עברו לשולחן שנער בלונדיני חיוור יושב בצידו האחד ומנסה ככל יכולתו להתרחק מנער שחור שיער בעל צלקת בצורת ברק על המצח, נערה בעלת שיער מתולתל חום נפוח, נער ג'ינג'י גמלוני ונערה, ג'ינג'ית גם היא, יפה ומנומשת.

"היי," אמרה תאליה, "אנחנו יכולות לשבת פה?" הנערה חומת השיער הינהנה והן התיישבו. "אני הרמיוני." מציגה את עצמה חומת השיער, "ואלו הארי, רון וג'יני." היא מצביעה על הנער שחור השיער, על הג'ינג'י ולבסוף על הנערה. "אני תאליה," תאליה מציגה את עצמה, "וזאת ריינה." 

נ.מ. הארי (פוטר)

"איך קוראים לו?" שואלת הנערה בעלת הצמה הארוכה והמבט 'תתעסק-איתי-או-עם-החברים-שלי-ואתה-מת' 

והחוותה אל מאלפוי. "מאלפוי." אני אמרתי בארס, "דראקו מאלפוי. הוא די שונא אותנו." היא מהנהנת ומאלפוי אומר, "אחד: אני יכול להציג את עצמי. שתיים: למה שאני אוהב אותכם? בוגדי דם וחצויי דם ובוצדמים!" אמר מאלפוי בליגלוג. "מה עבר עליו שהוא כזה…" תאליה מלמלה ועשתה פרצוף. "אין לך מושג מה עבר עליי מפונקת!" מאלפוי רטן בזעם. אנחנו מצידנו, צפינו. ריבים יכולים לצוץ בכל מקום. "מה שזה לא יהיה," אומרת ריינה בליגלוג, "אני בטוחה שאנחנו עברנו יותר." מאלפוי קם בזעם. "יופי לך! היו לך חיים גרועים! רוצי תבכי לאבא'לה!" נראה שזו נקודה רגישה. ריינה מחזיקה בשולחן בחוזקה ותאליה קמה בזעם. "אל תדבר על אבא שלה!" היא מסתכלת על ריינה. כאילו לקבלת אישור. וריינה קמה ומתחילה לדבר. היא רוכנת אל מאלפוי באיום ואומרת כמעט בלחש, "אבא שלי, הפך למאניה, רוח טירוף, כשהתאהב במלחמה. אני ואחותי הגדולה, אנחנו בנות בלונה, אלת המלחמה הרומית. אבא שלי היה תוקף אותנו מתוך טירוף לפעמים. ואנחנו היינו בורחות מהבית וחוזרות תוך כמה ימים. 

"פעם אחת, הוא זרק על היילה, אחותי, כיסא והיא התעלפה, אני חשבתי שהיא מתה והרגתי את אבא שלי. אלו החיים שלי לפני החלקים הממש קשים. מרוצה?" היא מסיימת בשלווה מדומה ומתיישבת. רק אז אני שם לב שכל הקפיטרייה צופה.

"כולם לחזור למקומותיהם!" נשמע קול כביכול "משום מקום" "האוכל מגיע!" 

כולם מתיישבים ומסתכלים בבלבול על המזנון הריק. טוב כמעט כולם בבלבול. חלקם סתם מסתכלים. כמו בהוגוורטס, הצלחות מתמלאות מעצמן באוכל מגרה ורון מתחיל לרייר. הרמיוני מעירה לו והוא מנגב את פיו בידו. 

נ.מ. המנהל

כמה ריבים! לא ציפיתי שכל הגיבורים האלו יריבו כל כך הרבה! בעצם, אולי לא הייתי צריך לתת לדראקו היקר לשבת ליד הארי…

לחצתי על כפתור אחד מבין רבים בחדר הבקרה היפיפה שלי ומספר הולוגרפי הופיע מעל כל שולחן. "שולחן אחד ושולחן שתיים קומו לקחת אוכל!" קראתי במערכת הכריזה שלי. כל הרמקולים מוחבאים כך שזה נשמע כאילו קולי בוקע משום מקום. 

השולחן בו יושבים הקוסמים ושתי החצויות קם. הם שולחן מספר אחד… השולחן בו יתר החצויים יושבים הוא שולחן מספר שתיים. לא טוב שהם כולם ביחד… ממש לא טוב...

היי! כן. הפרק השני. הור גרוע. רציתי קצת ריבים ולהפריד את מרינה וג'ון. עשיתי את זה גרוע. I know.

מקווה שמי שלא קורה אתזה, עם יש מישהו כזה, לא חושב שזה גרוע, כמוני.

הפרק הקודם		הפרק הבא