המרפאת

שכחתי לכתוב בפרק הראשון..... כל הזכויות שמורות לג.ק. רולינג ולמי שכתבה את סדרת "כנפיים" (אני פשוט לא זוכרת את השם.....)

הפרק הזה הוא בשביל עורבני חקיין :)

באותו ערב, לילי נשכבה במיטה והביטה למעלה, על התקרה. התקרה נצצה מכוכבים. כשהייתה בת שנתיים, הארי כישף את התקרה של החדר שלה כך שהוא תמיד שיקף את החלל שמחוץ לשביל החלב. היא התבוננה בגלקסייה מסתחררת, ובחור שחור פועם, ובכוכב כתום בוער.... היא התרוממה מהמיטה, ופתחה את החלון. היא נשמה עמוק לקירבה את אוויר הערב הצלול. היא התבוננה החוצה, אל הנוף שמחוץ לחלון. מהחלון היא ראתה חורשה, תא טלפון ואת הגינה של משפחתה.

לילי נשמה עמוק פעם אחת נוספת ואז סגרה את התריס. היא יצאה מהחדר וירדה לקומה הראשונה של ביתם (חדרה היה בקומה השניה.)

"אממ, אמא, אבא? אני הולכת לישון." הודיעה לילי.

"טוב, מתוקה. תישני טוב. מצפה לך יום גדול מחר." בעיניה של ג'יני שישבה על הספה לצד הארי הבליח ניצוץ של גאווה.

בקצה פיה של לילי ביצבץ חיוך קלוש. היא שלפה את השרביט שלה מכיס הפיג'מה שלה. "וינגארדיום לביוסה!"

אגרטל מלא בפרחי לילך התרומם מעל השולחן. הוא ריחף כחמש שניות באוויר ואז הטלטל, נפל, והתנפץ על הרצפה. לילי הסמיקה.

ג'יני שלחה לעבר בתה מבט נוזף, בעוד הארי שישב לידה ניסה להבליע את החיך המשועשע שעלה על פניו. הארי שלף מכיסו את שרביטו, הצביע איתו על השברים ושלח לעבר לילי עוד מבט משועשע. "רפארו!"

השברים התרוממו באוויר, זהרו לרגע והתחברו מחדש. זר הלילכים נע בתיאום מושלם עם התנועות שהארי עשה בידו שאחזה שרביט, התרומם באוויר, טפח שתי טפיחות על אפה של לילי, ונכנס לתוך האגרטל.

לילי נראתה המומה משום מה.

"ליל? ליל, מה קרה?" שאלה ג'יני מודאגת, שראתה את בתה נעשית חיוורת.

לילי טלטלה את ראשה. "אממ.... הכל בסדר." היא שיקרה.

היה ברור שג'יני לא האמינה לה.

"אמממ.... לילה טוב. אני צריכה ללכת לישון עכשיו. זאת אומרת.... כדי שאני לא אאחר להוגוורטס מחר." היא מילמלה, עדיין חיוורת. היא נסוגה במהירות מהסלון וטיפסה לקומה השנייה.

היא רצה היישר למיטתה. היא נשכבה בה והתכסתה בשמיכה במהירות. מתחת לשמיכה, היא מיששה את אפה.

למה, כשזר הלילך נגע באפה, עלו בראשה שמות של מתכונים?

תגובות?

נ.ב: סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן...... :)

הפרק הקודם		הפרק הבא