הוא

לאחר שסיימתי לאכול יצאתי אל הגינה, שם גברת וויזלי החלה לצעוק על הנערים שהקימו את האוהל הלבן-זהוב על הדשא.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה, "אפשר לעזור, גברת וויזלי?"
"הממ, תקשיבי. אף אחת מהבנות לא רוצה לעזור לפלר, לאחותה ולאימה להתארגן. אולי תלכי לעזור להן?" שאלה במבט מתחנן.
"בטח," אמרתי ונכנסתי שוב אל תוך הבית.
עליתי במדרגות תוך כדי שאני מביטה בנעליי, הן היו ישנות ומרופטות מעט, אז חשבתי לעצמי שאצטרך לקנות לעצמי חדשות בסמטת דיאגון.
לפתע בלי לשים לב נתקעתי במישהו בעודי עולה במדרגות.
זה היה ג'ורג' ששאל אותי כשחיוך מתנשא זחוח על פניו, "נו, גריינג'ר, עבר חצי קיץ ואת עדיין לא רוצה לחזור אליי?"
בהתחלה רציתי להתעלם, המשכתי לעלות במדרגות, ואז קלטתי שהוא עולה אחרי. עצרתי ופניתי אליו, ולחשתי בקול עצבני "לא. עזוב אותי כבר. היה לנו טוב, וטוב שהיה. אבל זה נגמר כבר לפני שלושה חודשים, ואתה עדיין ממשיך להציק לי."
המשכתי ללכת, כשהוא קורא מאחורי, "אל תתעצבני כל כך. היה לי טוב איתך ולך איתי, אז למה שלא נחזור להיות שוב ביחד?"
"כי אנחנו לא אוהבים אחד את השניה. זה פשוט לא הולך."
"נו... מי זה?" הוא שאל בקול חד גוני.
"מי זה מי?" שאלתי בתימהון.
"הבחור החדש, אולי?"
"אין שום בחור חדש. אני פשוט לא בקטע שלך, למה כל כך קשה לך לקלוט את זה?" שאלתי בהתמרמרות.
המדרגות הסתיימו, ואני המשכתי בשתיקה בהמשך המסדרון. כשעמדתי על סף הדלת של משפחת דלקור, הסתובבתי אליו עם אצבע באוויר על מנת להתחיל בנאום, כמו שמאד מתאים לאחותי לעשות, והוא נישק אותי.
נהניתי מהנשיקה לרגע והמשכתי אותה. היא הזכירה לי ימים אחרים, של שקט וישיבה לקראת סוף השנה על הדשא מול האגם שהשמש מחממת אותנו ורק אז הבנתי את הסיטואציה, הדפתי אותו ממני וסטרתי לו.
"מה אתה עושה?! אמרתי לך שזה נגמר, אז זה נגמר!" צעקתי ונכנסתי לחדר בטריקה.
בנות משפחת דלקור הסתכלו עליי בפליאה לשנייה וחזרו לעיסוקיהן
פלר וגבריאלה ישבו על המיטה, בעוד פלר הברישה את שיערה הארוך של אחותה, ואמן עומדת מול הארון מתלבטת בין שתי שמלות יפיפיות.
"מי מציק לך הפעם?" שאלה פלר בקוצר רוח.
"אף אחד.. זה לא משנה" אמרתי
"את נראת לא טוב, אני מקוואה שתחייכי בחתונה שלי" ענתה פלר עם מבטא צרפתי כבר, והסתכלה דרך החלון.
באותו רגע חשבתי, איך ביל יכול לסבול אותה בכלל?
"טוב, במה אתן צריכות עזרה?" שאלתי בקוצר רוח.
"הממ, אני צריכה שתגאצי את השימלה של גבריאלה." אמרה גברת דלקור בחיוך זחוח ומעצבן.
"טוב, אני כבר באה." לקחתי את השמלה מידיה ויצאתי מהחדר.
כשהרמתי את מבטי, לא האמנתי מי עמד שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא