כוח הקסם היהודי

בס"ד

תודה על התגובות. אין עליכם.

הלל מנחם, או הלל מנדל שניאורסון, היה החבר הטוב ביותר של גולדי וישראל. הוא היה הראשון שיצא לחפש את הסוד בכוחות עצמו. כאשר הוא לקח חלק באותו כוח הוא החליט לסיים את מסעותיו ולא לגלות את מקורו, בניגוד לגולדי. אך הלל היה אדם טוב לב, בניגוד לאנשים שונים שרצו לנצל את הכוח לרעה. לכן הוא ירד למחתרת ושינה את שמו להילל בן שחר. כתוצאה מכך הוא כמעט שלא נפגש עם חבריו הטובים. בפעם האחרונה שהוא פגש את גולדי, למשל, היה זה כמה חודשים לאחר שהיא וישראל רהב התגרשו. היא סיפרה לו שבכוונתה לצאת ולגלות את מקור הכח ולהימלט מישראל שהיה אובססיבי לגביה במידת מה. לכן היא שינתה את שם משפחתה מרהב ללוי, ורק הילל ידע על כך.

את ישראל, לעומת זאת, הוא כן ראה מדי פעם כשבא לבקרו. באחת הפעמים, ישראל סיפר לו שאין סיבה לדאגה - אפילו האנשים האיומים ביותר מבינים שאין טעם לשלוט בסוד. וכשישראל דיבר על האנשים האיומים ביותר הוא התכוון למרים חילא, מי שהייתה ממקימי בית הספר עפלים לכישוף ולקוסמות. היא האמינה שעל הסוד להישמר במקום אחד ולא להיות מופץ בין כמה שיותר אנשים. בהמשך, היא הבינה שככל שיותר אנשים יודעים את הסוד כך כוחו חלש יותר. אך אי אפשר לספר לאנשים סתם כך כיצד לקבל את הכח, זה עלול להרוג אותם... לא, זה חייב לבוא מעצמם. כך היא האמינה וכך ישראל האמין, ולכן הוא והיא ניסו לא אחת לגרום לאי אלו אנשים לגלות את הכוח בכוחות עצמם. כשישראל הרגיש מוכן, הוא בעצמו לקח חלק מהכח. ובסופו של דבר ישראל ומרים אכן הצליחו לגרום לילד אחד לגלות את הכח ולקחת בו חלק. אבל הילד הזה, יהיה מי שיהיה, הוא לא חשוב. הרי אנו עוסקים בהילל שחש שכוחו נחלש באותו הרגע שבו הילד קיבל חלק מהכח.

כך הילל מצא את עצמו יושב לו בחדר המתנה ארוך וצר על כיסאות מתכתיים עם ריפוד ספוגי מתקלף, ממתין לאיזשהו זימון מוזר שלחו לו בדואר ינשופים כשהמילה "סודי" מופיעה בגדול על המעטפה. הילל לא ידע לקראת מה הוא זומן, אבל הוא התייצב במקום הנכון ובשעה הנקובה. מסך הטלוויזיה שהיה פתוח על ערוץ "האח הגדול" לא שיפר את מצב רוחו העגום של הילל בעקבות ההמתנה המתוחה. מי זימן אותו, ומדוע זה קרה בדיוק כשהילד ההוא קיבל את הכח?

"הלל?" נשמע קול שואל. הילל הרים את ראשו. שמו הוא הילל ולא הלל, כנראה מתכוונים למישהו אחר.

"הלל?" נשמעה שוב השאלה. היא יצאה מתוך אחד החדרים. בהמשך הוא ראה אישה כבת 25 יוצאת מהחדר הזה.

"מי זה הלל בן שחר?" היא שאלה. נראה היה שהיא מסתבכת ללכת בחצאית הצמודה והשחורה שלבשה, שהגיעה עד ברכיה.

כנראה שהיא מתכוונת אליו.

"התכוונת אליי?" הוא נעמד.

"אתה הלל בן שחר?" היא שאלה, "הלל עם י'?"

"זה Heylel, לא Hilel," תיקן אותה הילל, "לכן זה כתוב עם י'."

האישה הביטה בדף שהחזיקה והילל הביט בשיערה הבלונדיני שהיה אסוף והדוק מאחורי ראשה.

"בסדר, בוא," היא אמרה לו ופסעה לתוך החדר. הילל נכנס אחריה והדלת נסגרה אחריו ונבלעה בתוך הקיר כך שמי שהיה בחוץ לא יכול היה לשמוע אותם, או לדעת שיש שם חדר, או בכלל לזכור שהיה שם חדר אי פעם.

החדר היה בעצם מן משרד. היה שולחן עץ במרכזו, ארונות עם קלסרים על הקירות וחלון שהשקיף לעיר שהילל לא הכיר למרות שהוא היה בישראל. האישה לבושת החליפה התיישבה מאחורי השולחן והורתה להילל לשבת מולה.

"אז אתה בטח שואל את עצמך מה זה המקום הזה," היא אמרה לו.

"יותר מכל דבר אחר," הוא ענה לה.

"אז אתה יכול לקרוא לי ש' ואני יכולה לומר לך ברוך הבא למוסד."

"המוסד?" שאל הילל וחייך בזלזול, "מה לי ולמוסד?"

"בשלוש מילים, סוד הקסם היהודי," ש' ענתה.

"ששש!" הילל היסה אותה, "יש פה אנשים בחוץ!"

"לא רק שהם לא שומעים אותנו," אמרה ש', "הם בכלל לא זוכרים אותך, אותי ואת החדר."

הילל הנהן בהבנה. "ומאיפה את יודעת על הסוד?" הוא שאל אותה.

"אנחנו המוסד, אנחנו יודעים הכל," היא אמרה, "ואנחנו גם יודעים שנער בשם אילון מלמד גילה את הסוד השבוע. אנחנו גם יודעים שאתה חשת בזה, מר בן-שחר."

"אה, אז ככה קוראים לו," אמר הילל ושכח את השם כעבור שנייה, "אבל מאיפה אתם יודעים עליי את כל זה?"

"מיד תגלה," אמרה לו ש', "הנקודה היא שהמקור שלנו אמר לנו גם שקיימות לא מעט סכנות בכך שילד יודע את הסוד. בכלל, ככל שיותר אנשים יודעים את הסוד וחולקים בכח המצב רק נהיה גרוע יותר."

"למה?" שאל הילל, "המצב לא גרוע כבר עכשיו? את לא יודעת שאני כבר שישים שנה לא ישן בלילות? ומה שנורא הוא שאני לא יכול למות כי הגוף שלי חזק יותר מאשר היה אי פעם! בחיי! תסתכלי עליי, אנחנו נראים באותו הגיל למרות שאני בגיל של סבא רבא שלך."

"אני יודעת, מר בן שחר, האמן לי," הרגיעה אותו ש', "אנחנו יודעים שאתה סובל מהזיות וחזיונות שונים. אפיילו לבוב מארלי לא היו טריפים כמו שלך יש."

"מי?" שאל אותה הילל.

"לא משנה, מוגלגי כלשהו," ענתה ש', "אבל עכשיו הסיוטים יתעצמו פי כמה. ותחשוב על נפשו של הילד שלא עבר כלום בחייו. אתה עברת את מלחמת העולם השנייה, את השואה. אתה ראית דבר או שניים במלחמות ישראל וכשיצאת לתור אחר הסוד. אתה כבר בן 80 בערך. אתה לא תמים. אבל לתת לילד בן 15 כזאת מכה? זה מטורף!"

"בסדר, אז מה את רוצה ממני?" שאל אותה הילל בעצבנות.

"אני רוצה שתיפגש עם המקור שלנו," אמרה ש'.

"סבבה, איפה הוא? איך אני פוגש אותו? איך אני יוצר איתו קשר?" שאל הילל.

"זה קצת בעייתי," הרהרה ש', "כי כדי לפגוש אותו אתה צריך לצאת מישראל ואתה צריך לשרוף שליה של חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, ושים את האפר בעיניים."

הילל הביט בה בבלבול.

"איך זה קשוא לאדם ההוא? מה, זה המוסד או משחק ילדים?" הוא שאל.

"זאת הטעות שלך," אמרה ש', "התבססת על הנחת יסוד שגויה."

"מה, שהמוסד זה גוף רציני?" שאל הילל בחיוך.

"לא," ענתה ש', "שהמקור שלנו הוא אדם."

עד לאותו היום היל מעולם לא נסע ברכב שרד. היום הייתה שיירה של רכבים כאלה לפניו ומאחוריו והוא בעצמו ישב באחד כזה.

"בתלמוד הבבלי," החלה ש' לומר.

"מה תלמוד בבלי עכשיו?" שאל אותה הילל בעצבנות.

"התלמוד הבבלי הוא המקור הטוב ביותר למסורת היהודית, יש בו את כל ההלכה והאגדה," אמרה ש', "כל העולם היהודי מתבסס עליו. עכשיו תן לי לסיים. בתלמוד הבבלי כתוב שמי שרוצה לראות שדים יביא שלייה של חתולה שחורה בת שחורה בכורה בת בכורה וישרפנה באש וימלא עיניו ממנה. ישים ממנה מעט בעיניו."

"שדים?" שאל הילל בבלבול, "אבל-"

"המקור שלנו הוא שד, בן שחר. שדים לא יכולים להיכנס לתוך ארץ ישראל ולכן אנו יוצאים ממנה. ברוך בואך לממלכת ירדן," אמרה ש' כשעברו בגשר המלך חוסיין והגיעו לממלכה השכנה.

"מה? שד? איך הוא יצר אתכם קשר?" שאל הילל.

ש' נאנחה. "הבט בי לרגע," היא אמרה לו.

הילל פער את עיניו בתדהמה. הוא הבין שתשובות נורמליות הוא לא יקבל. הוא הביט בה בעיניו הפעורות והיא זרקה לתוכן אבקה שחורה. היה זה אפר של שלייה של חתולה שחורה בת שחורה בכורה בת בכורה.

"איי! מה את חושבת שאת עושה?" שאל אותה הילל.

"זה האפר," ש' ענתה בחיוך, "ועכשיו צריך לחכות שיחשיך."

הילל הממורמר הביט מחלון הרכב. השעה הייתה שעת דמדומים ויחשיך בקרוב.

"וכשיחשיך מה נעשה?" שאל אותה הילל.

"נקרא ליוסף שידא," ענתה ש'.

"אה, ככה וראים למקור שלכם?" שאלה אותה הילל.

"כן," ענתה ש', "שידא זה שד בארמית וככה פגשנו את יוסף. בעזרת-"

"-התלמוד הבבלי," השלים אותה הילל, "למה אני לא מופתע..."

"היי, אל תזלזל," אמרה ש', "כל מה שאנחנו יודעים על שדים ודברים כאלה מבוסס על מה שהוא אמר לנו בתלמוד הבבלי וגם במציאות."

"הוא... אתם..." גמגם הילל.

"כן, השד הידידותי מהגמרא זה אותו שד שאנחנו עומדים לפגוש עכשיו," ענתה ש' ויצאה מהרכב שנעצר. הילל יצא אחריה. רכבי השרד עמדו באמצע מדבר. השמיים כבר החשיכו לחלוטין.

"ומה עכשיו?" שאל הילל.

"עכשיו שורקים," אמרה ש'.

"שורקים?" שאל הילל.

"אתה לא יודע שאסור לשרוק בלילה כי זה מביא שדים?" שאלה ש' בחיוך. היא וכל האנשים שיצאו מרכבי השרד החלו לשרוק בקולניות. לא חלפו כמה שניות וכבר הילל ראה אותם - המוני יצורים במגוון צבעים ומינים החלו להופיע באיזור. יצורים בעלי כמה ראשים, קרניים, שיערות, פרוות, שיניים, לחשושים, צעקות, קולות צחוק, כנפים, נוצות ומה לא. הילל חש שלא בנוח לנוכח כל זה, ובעיקר בשל כך שלכל היצורים האלה היו רגלי עוף עם שלוש אצבעות.

ש' וחבריה מהמוסד לא חדלו לשרוק. הילל לא הבין מה הם עושים ולמה הם מחכים, כי היצורים המאיימים האלה התקרבו אליהם במהירות.

"שה!" נשמעה קריאה רמה ומהשמיים צנח יצור נוסף, שהיה גוש פרווה עם זוג רגלי עוף ומקור קטנטן שבצבץ החוצה. היצורים כולם נעלמו מלבד אותו יצור חדש.

"אלה המזיקים," אמר היצור השעיר, "או שדים כמו שאתם אוהבים לכנות אותם."

"שלום יוסף שידא," אמרה ש'.

"שלום שיר," ענה לה גוש הפרווה שהוא כנראה יוסף שידא.

"יוסף, הבאתי לפה את האורח שדיברנו עליו. כרגע חשפת בפניו את שמי הפרטי," אמרה ש', או שיר.

"זה בסדר, גם ככה הוא אחד משלכם ואין טעם להסתיר את זה ממנו," נאנח יוסף, "אז איפה האיש שהיה לו מספיק אומץ לקרוא לעצמו הילל בן שחר?"

הילל הרים את ידו בחשש.

יוסף פנה אליו.

"שלום לך, הלל מנדל," אמר לו יוסף.

"שלום, יוסף שידא," אמר הילל בחשש, "פשוט זאת פעם ראשונה שאני רואה שד אז אני קצת..."

"כן, אני רואה," אמר יוסף, "העיניים שלך עוד אדומות מהאפר שזרקו עליך. אני מניח שאתה לא בגילה של שיר אלא רק נראה כך."

הילל הנהן.

"וזה חלק מהכח שאיכשהו יש לך ככי שתית את שיקוי האנקה ובחרת בחיים," אמר יוסף.

הילל הנהן שוב.

יוסף נאנח. "הכח הזה שייך למישהו ואתם מתעללים בו בכל פעם מחדש," הוא אמר.

"למי?" שאל הילל, "אני מוכן להחזיר לו את הכח!"

"אה, אבל אני לא יודע איך, ואני גם לא רוצה לומר לך למי הכח שייך," אמר יוסף, "זה מסוכן מדי. ברגע אגיד לך מספיק שרק תחשוב עליו וכבר הוא יהיה שם, מוכן להשמיד אותך. צריך לדעת איך לעשות את זה."

"אז מה אני אמור לעשות?" שאל הילל בחוסר אונים.

יוסף נצמד אליו. הילל שם לב שלמרות התאורה שהייתה מסביב, ליוסף, בניגוד לכל בני האדם, לא היה צל.

"אני חושב שכדאי שנצא לטיול קטן," אמר יוסף השד, "אל דאגה שיר, אני אחזיר אלייך את הלל מנדל תוך כמה דקות."

הפרק הקודם		הפרק הבא