התערבות כפולה

תקופה: קונדסאים, שנה שביעית.
ז`אנר: הומור, רומאנס, פלאפי.
דירוג: PG13 בכולם.
שיפ: גיימס/לילי
אורך: לא ברור עדיין.
דיסקליימר: ה"פ לא שייך לי, גם לא הדמויות, רק העלילה. אה, כן, ו JK שולטת בעולם ! ~מוחעחעחעחחעחע D:~
הערות/הקדשות:
לבטאית המוכשרת כוכך שלי, Continuous Nightmare , ולג'יניויזלי
ולעוד כמה משתמשים וכותבי פאנפיקים שבזכות רמת הכתיבה שלהם מתחשק לי לכתוב ולפרסם פרקים !
***
האולם הגדול בטירת הוגוורטס.
חלום שהרבה מאוד אנשים מעולם לא חזו בו. ארבעה שולחנות ארוכים כאצטדיון כדורגל, ורעש שטיל גרעיני שנופל לא יוכל להקים. הסדר באולם הגדול גם מפתיע מאוד. הייתם מצפים שבמקום גדול ומלא ילדים כמו זה יהיו ריבים לאין סוף, דווקא לא. הסדר מופתי למדי. בשלושה מתוך ארבעת השולחנות הסדר מובן בהחלט- הילדים הפופולאריים יותר ואוהבי החברה הגדולה ישבו במרכז השולחן עם כולם. אוהבי השקט שנדחקו לפינות ישבו בקצות השולחן. אבל אצל שולחן אחד, שולחן אדום-זהב אחד, הסדר מעט שונה, והוא נשמר כך בשבע השנים שחלפו מאז החליטו עליו. כל תלמיד המתמיין לבית גריפינדור למד דבר מסויים לפני איך מחזיקים שרביט, מה זה קסם, ואיפה הוא ישן. הוא לומד היכן היא הפינה של ג'יימס פוטר, סיריוס בלק, רמוס לופין ופיטר פטיגרו, והיכן זו הפינה של לילי אוונס, מוניקה קילר, קייטלין מונרו, וקרול ליסו, שהייתה ממש בקצה השני. הבנות בצד של לילי, הבנים בצד של ג'יימס. אם אתה רוצה לשבת ביחד- אתה יושב באמצע. השקט המוזר וחסר הוויכוחים נשמר, הוא מעולם לא הופר. בערך. עד מקרה חריג אחד כשנער שובב אחד ונערה מעוצבנת אחת ניסו להפגיש בין שני הצדדים. התוצאה לא הייתה בדיוק מה שכולם ציפו. ואת האמת? גם לא מה שהם עצמם ציפו.

"היי, קרניים, יש סיכוי שאתה בא לעזור לי?" שאל סיריוס את חברו.
"נו, איזו בחורה עכשיו?" שאל גיימס, קצת בעצבנות. לא שאפשר לכעוס עליו, הם רק ירדו לאולם הגדול, הוא אפילו לא הספיק לערום טוסטים על צלחתו וסיריוס בא עם הבקשות המוזרות שלו.
"אמ, אמ... מוניקה!" קרא סיריוס.
"מוניקה? דווקא היא? מכל הבנות בהוגוורטס?" ג'יימס הרים גבה.
"למה לא? בוא תעזור לי כבר, נו!" זירז אותו סיריוס.
"בסדר, בסדר, אבל כדאי לך שזה לא יהיה אחד מהטריקים שלך!" אמר גיימס, וקם מהכיסא מתקדם לקראת הקצה השני של השולחן.
"לצערי זה דווקא כן," מלמל סיריוס מתחת לשפם. "אבל לטובתי אני מקווה שלפחות מוניקה עשתה את החלק שלה."

"הבנת, לילי? אז אם משלבים אותם מקבלים כישוף גדול יותר!" אמרה מוניקה בעצבנות, מושכת את דעתה של לילי.
"מה שתגידי, מוניק. את מתנהגת ממש מוזר היום." העירה לה לילי בגלגול עיניים.
"ש-לום, בנות!" חייך סיריוס חיוך רחב, ונשען על שולחנן של מוניקה ולילי.
"בלק, פוטר," מלמלה לילי.
"הממ, הממ." נהם ג'יימס מאחורי גבו של סיריוס.
"אז מה אתם עושים פה?" סוף-סוף נרגעה מוניקה.
"מה זאת אומרת, באים לבקר ידידות קרובות שלנו." חייך הנער.
"איפה? אני לא רואה אותן." השיבה לילי, טונה נוטף סרקזם. "וגם אם הן כאן– שילכו למקום אחר. לראות את פוטר על הבוקר עושה לי רע."
"כאילו שיותר נוח לי לראות אותך!" ג'יימס מצא לבסוף את לשונו.
"אני בטוחה שכן! אני לא נראית כמו בבון מעופף!" לילי נעמדה במהירות.
"ואני לא נראה כמו דחליל!" צרח ג'יימס.
"דווקא כן!" צרחה עליו בחזרה.
"לא נראה לי!" השיב לה ג'יימס.
מאחוריהם חייכו בשקט מוניקה וסיריוס. תמיד אפשר לסמוך על השניים האלו שיריבו בזמן הנכון.
"שקט שניכם!" התיזה פרופסור מקנוגל שהופיעה משום-מקום. "אני מניחה שלא חשבתם
שכל האולם הגדול מביט עליכם. אז רק לידעתכם, הוא כן!"
לילי וגיימס השתתקו והביטו סביב, במאות העיניים הנעוצות בהם.
"עכשיו, העונש הראוי, לפי דעתי, הוא לגרום לכם להסתדר אחד עם השני! מה דעתכם על שלושה ריתוקים ביחד? לנקות את חדר הגביעים שלנו?" אמרה מקנוגל.
"לא," קראו שניהם ביחד, מזועזעים מהרעיון.
"אין סיכוי שאני נמצא עם אוונס באותו חדר ריתוק!" קרא ג'יימס.
"ואני לא מוכנה לריתוק בכלל!" אמרה לילי.
"בסדר," הודיע לשניהם דמבלדור, הישר מהשולחן הגדול של סגל המורים. "אז אני מניח שאין לנו ברירה אלא למצוא דרך חלופית. ממחר אתם עושים הכול ביחד, מלבד לישון ולהתקלח. אתם תלמדו באותם שיעורים, תשחקו באותם מקומות, ותשתפו בפעילויות החברתיות אחד של השני. ואני מתכוון גם לקווידיץ', העלמה אוונס." הוסיף דמבלדור, למרבה חלחולה של לילי.
"אבל-" מחו שניהם.
"בלי שום אבל. זה העונש שלכם, סוף הסיפור." חייך אליהם דמבלדור, הם הנהנו באי חשק מופגן.
"אנחנו טובים או לא?" חייכה מוניקה אל סיריוס לאחר שג'יימס ולילי יצאו מהאולם, מושפלי ראש.
"בהחלט," אמרה לה מקנוגל שהופיעה לפתע מאחורי גבה.
"פרופסור, הפחדת אותי!" נבהלה מוניקה.
"אני חייבת להודות שהרעיון לבקש ממני להעניש אותם היה גאוני. כל הכבוד לך, סיריוס." חייכה אליו.
"בטח, פרופסור, מתי שרק תרצי." חייך אליה.
"נראה לכם שעכשיו יהיה לנו קצת שקט משני אלה?" היא נאנחה.
"אולי, אבל לא בזמן הקרוב. אולי אחרי שהם ילמדו קצת אחד על השני." קרץ סיריוס למוניקה.
"אולי. אנחנו יכולים רק לקוות." מוניקה נאנחה בתשובה.
תוכניות מטורפות בד"כ צפויות להצלחה. תוכנית מטורפת כמו זו אמורה הייתה לצפות להצלחה מטורפת. בערך.
*
"למה בערך?" נעלב סיריוס.
"אמ, הלו, לילי ואני לא בדיוק השלמנו בגלל התוכנית שלכם." גלגל ג'יימס את עיניו.
"הוא צודק, רך-כף." גיחך רמוס. "זה רק עזר במקצת."
"אוף איתכם! איזה חברים נטולי קרדיט!" סיריוס החמיץ פנים.
"אהמ," אמרו רמוס וגיימס ביחד.
*
לילי שכבה על מיטתה באלכסון, גופה ובטנה לרוחב המיטה, וראשה נשען על הקצה שלה. היא הייתה שלווה למדי, למרות העובדה המכאיבה שמנהל בית הספר בדיוק ביקש ממנה, יותר נכון- ציווה עליה לבלות עם ג'יימס פוטר את שארית השנה. שמונה חודשים! כולל נשף ליל כל הקדושים! זה עונש שמתאים יותר לגהינום מאשר לריב אחד קולני במיוחד.
ללילי הייתה נטייה מוגזמת לשים לב לכול הפרטים הקטנים. במיוחד כשהיא מפוחדת, עצבנית או עצובה.
הראשונה שנכנסה לחדר לאחר הסערה הגדולה הייתה קייטלין, מקפצת בעצבנות וצועקת מילים שלילי לא שמעה. שיערה בצבע הכתמתם השטני קיפץ על גבה, ועיניה הירוקות כמו אבן ברקת נצנצו בכעס. קומתה הנמוכה וגבה הישר היו קמורים, כמו גב של חתול מפוחד ועצבני. אחריה נכנסה בשקט קרול, שיערה הגלי והחום נח בשקט על כתפיה, בדיוק כמו מצב רוחה. עיניה הכחולות והכהות ניסו לשדר לקייטלין מבט של אני-מבינה-אותך,-תירגעי, אך ללא הצלחה מרובה. גבה שידר נחת, רוח והרגשה בטוחה שניסתה לשדר גם לאחרות, וזרועותיה היו כרוכות סביב לילי שבכלל הייתה שקועה בדלת, ולא שמה לב לניסיונות הניחום של חברתה. אחרונה מכולם ובאיחור של כמה דקות נכנסה מוניקה, שחורת וקצרת שיער ובעלת העיניים הכחולות והבהירות ,כמעט אפורות. היא קיפצה בדיוק כמו קייטלין, רק שקייטלין קיפצה בעצבנות, ומוניקה קיפצה כי היא הייתה היפראקטיבית.
"מוניקה, את בסדר? את מקפצת לך בזמן שחברתנו סובלת את המפלה של חייה." העירה קרול בגבה מורמת, קולה מחזיר את לילי למציאות.
"הממ? אה, כן, אני בסדר גמור." חייכה מוניקה.
"ואת, לילי?" קרול הפנתה את השאלה ללילי.
"מה, אני? כן, אני אחיה עם זה. בסך הכל, אני לא אתן לפוטר להרוס לי את השנה האחרונה בהוגוורטס." הודיעה להן.
חברותיה הביטו בה בפקפוק, אבל שתקו.
"לילי, את יודעת שמעכשיו את מחויבת ללכת עם ג'יימס לנשף ליל כל הקדושים, לנשף חג המולד, לכל היציאות להוגסמיד... " ספרה מוניקה על אצבעותיה.
"הו,כן. לא חשבתי על זה..." אמרה לילי בקול קטן. "אז תגידי, קייט, למה היית כל-כך עצבנית מקודם?" שאלה לילי לאחר כמה דקות של שתיקה.
"כי אני עצבנית על תומאס. האידיוט הציע לי לצאת איתו להוגסמיד בשבוע שעבר, ועכשיו תפסתי אותו מתנשק עם לוסי! החתיכת–" רעמה קייטלין.
"היי, בלי קללות!" קטעה אותה קרול.
"הו, את והצדיקות שלך!" השיבה לה קייטלין באי הסכמה מוחלטת.
"אז הוא אידיוט! הוא לא שווה את הכעס שלך." פסקה לילי.
"כן, טוב, את זה אני כבר יודעת." נאנחה קייטלין, נשכבת אחורה על מיטתה.
"טוב, בסדר, החלטנו שתומאס הוא אידיוט, אני הולכת להתקלח." אמרה קרול.
"בהצלחה." גיחכו מוניקה לילי וקייטלין.
-
"-אז הבנת, רך-כף ? שמונה חודשים עם אוונס! שמונה! מה נראה לדמבלדור? שאנחנו חברים או משהו כזה? שמונה!" רתח גיימס. בשלוש השעות האחרונות הדבר היחיד שהוא עשה היה לצעוק על מי שרק נכנס לחדרו את תקציר הסיפור, שהיה ארוך באופן מפתיע יחסית לשמו, כי תקציר אמור להיות קצר.
"כן, קרניים, כן, אני הבנתי, לפחות בפעם החמישית, אם לא לפני זה!" צעק סיריוס, מיואש.
"אבל חבר שלך במשבר, רך-כף!" ילל ג'יימס בילדותיות.
"אני יודע, קרניים! אתה לא מפסיק לדבר על זה!"
"אבל.. אבל... אוונס!" ילל ג'יימס שוב. "כל בת אחרת בעולם! כולן מתות עליי! רק אוונס ה–"
"בסדר, יודע מה?" סיריוס קם ממיטתו והתייצב לפני ג'יימס. "בוא נעשה התערבות. אתה חושב שאתה תצליח כל-כך עם כל בת בעולם? תוך חודשיים אתה מצליח לנשק את אוונס, סגור?"
פניו של ג'יימס התעוותו לרגע. "איכס, אוונס?! ומה יצא לי מזה?" הוסיף בגועל.
"מאה אוניות. אם אני מנצח, ואתה לא מצליח?" אמר סיריוס.
"מאה אוניות לכספת שלך בגרינגוטס." ענה ג'יימס.
"אתה יודע מה? אני מכפיל את ההתערבות. אם אתה מצליח לעבוד על לילי ולגרום לה להגיד שהיא אוהבת אותך, אני מסתובב בביקיני במשך שבוע, וחייב לך מאה אוניות. אם אתה לא מצליח, אתה גם חייב לי מאה אוניות, וגם חייב לכתוב את הסיפור שלכם, קצת לפני הרגע שקיבלתם את העונש, ועד זה ש'נפרדתם'." חייך סיריוס בזדונות טהורה.
ג'יימס נאנק.
"אבל! היא חייבת לומר את זה בלי לדעת על התערבות!" סיריוס הוסיף.
ג'יימס הנהן, ויצא בריצה מהחדר, לשטוף את פניו.
"ובזה סיימנו את ההתערבות הראשונה." סיריוס חייך בשקט לעצמו.
*
"איזו התערבות ראשונה?" שאל רמוס מבולבל. "הייתה עוד אחת?"
"חכה! אנחנו אפילו עוד לא בתחילת הסיפור." חייך ג'יימס.
"נו, אז תמשיך!" קרא רמוס והתחיל לכתוב בלהט.
"נראה לי שמישהו פה מתוח..." חייך סיריוס.
*
היה זה השני באוקטובר, יום שני. השמש החמימה זרחה, השמיים היו תכולים וצלולים וענני נוצה לבנים שטו להם על פני הרקיע. הציפורים צייצו מנגינות בוקר, והמדשאות הירוקות והמטופחות של הטירה הענקית השתלבו היטב ברקע הציורי. נראה היה שבוקר מושלם הולך להתחיל. רק שתי בעיות העיבו על היום הנפלא. הראשונה, ביום הזה החל העונש של שני תלמידים מבית גריפינדור. השנייה, שני התלמידים האלה לא אהבו אחד את השני, בלשון המעטה.
***
אגב, איך שולחים חרמשים ?!

הסבר דחוף ><"

אני צריכה לשלם לבטא *המושלמת* שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא