ברי

טוב. אז אחרי הרבה זמן אני מעלה פרק חדש ומדהים!!

תודה לכל מי שהגיב, דירג ונרשם!! אין עליכם בכל העולם!!

   הוקצה לי חדר שינה שהיה קצת יותר מדי מפואר לטעמי. הוא היה בגוני לילך וטורקיז פסטלי. היה שם ארון שם שמלות חתולים (כך כיניתי אותן) רבות מספור. היתה שם שידה עם מגירות, מראה ומדפים עם הספרים האהובים עלי. אך הדבר שמשך את עיני יותר מכל היתה המיטה הענקית שניצבה בפינת החדר. ערימת כריות נעימה היתה בקצה, וכילות משי דקיקות סבבו אותה. אחרי חדר צפוף עם שתי אחיות, זו היתה הפתעה גמורה.

   "את נסיכה!" התעקשה דיה.

   "אני לבד כאן? וואו" מלמלתי בחוסר אמון.

   "בטח תרצי לראות את אקוומרין" אמרה דיה בחיוך שובב. "נוחי שעה, נסיכתי, ונצא".

   "קראי לי ברי, לא נסיכה או פוס" הפצרתי, אך דיה כבר נעלמה. נאנחתי. נשכבתי במיטה הענקית ונרדמתי.

   "הנסיכה פוס? פוס? ברי?" שמעתי את דיה מבעד לערפילי חלום. ראיתי דרקון שחור גדול, עינוי שחורות לגמרי עם חריץ אדום מרושע. הוא ירק אש ומים בו זמנית, מה שהיה מבעית ביותר, ונשף לעברי קיטור. אנשי חתול עם פרוות סומרות שיספו את עורו ואת קשקשיו הנדמו כאבני אגט, ודם פרץ מחתכיו, תואם להפליא לחריצי עיניו האדומים. הוא שאג בכאב, והחלום התפוגג.

   "דרקון. שחור. אדום. דם. אש. מים. עשן" מלמלתי.

   "חלמת?" שאלה דיה בארשת מודאגת. "רוב החתולים רבי העוצמה חולמים במצודת קאטר. עלינו למהר אל אקוומרין, היא תדע לפרש את חלומך".

   הנהנתי. משום מה הרגשתי שבקרב ההוא לא היו מנצחים. ושהייתי חייבת להציל את הדרקון.

   "הדרקון. אני צריכה להציל אותו. אסור לו למות". אמרתי לדיה.

   "דרקון!" היא החווירה. "בואי לפורטל הראשי, הוא מהימן יותר מאלו שאנו, החתולים, יוצרים". במילים אלו משכה דיה את זרועי והחלה לרוץ.

   "היי!" מחיתי. בתגובה, דיה הגבירה מהירות.

   הרגשתי פתאום משיכה משונה בבטן. קיר של אדמה ניצב פתאום מול דיה, והיא נאלצה לבלום. ברגע בעצרה, הקיר נבלע והתחושה המוזרה בביטני שככה.

   דיה הביטה בי בחוסר אמון. "זה לא יכול להיות... הנצר הכי חזק של קאטר- חתול אדמה?!" היא מלמלה בלחץ.

   "האטי, זו פקודה" אמרתי בזעם. דיה צייתה.

   ירדנו במדרגות רבות מדי לטעמי. כשנעצרנו מול דלת חושך כבר התנשפתי.

   "חשבי על אקוומרין" הורתה דיה. נשמתי עמוק.

   'רק שלא נתפוס אותה במקלחת' הרהרתי. דיה העבירה אותנו בדלת החושך.

   אקוומרין, אני מניחה שזו הייתה היא, עמדה במטבח ופרסה עוגה בזמן שקומקום רתח. "הקדמתן" היא אמרה ברוגע, בלי למצמץ. היא מזגה קפה לשלושתינו והניחה צלחת עם פרוסות עוגה על שולחן קטן ליד ספה. התיישבנו. "ספרי, פוס נסיכתי, את חלומך" היא אמרה בקול מסתורי ואפל.

   סיפרתי לה את כל הפרטים שזכרתי, כולל התחושות, וההרגשה המוזרה שאני חייבת להציל את הדרקון.

   אקוומרין עצמה את עיניה בריכוז. "חלום רב עוצמה" מלמלה. לפתע, פקחה את עיניה. הן נראו כמו עכבר מתרוצץ המלכודת מוות. לבסוף אמרה:"דניאל". דיה החווירה ופניה הרצינו. "דרקון רב עוצמה, דניאל" מלמלה דיה לעצמה. "להציל אותו? לא, נצטרך עשרות חתולים בכדי לגבור עליו. להציל אותו לא יעלה בידייך".

   "אפשר לדעת על מה אתן מדברות?" התעצבנתי. אקוומרין הישירה אלי מבט.

   "דניאל הוא הדרקון רב העוצמה ביותר" היא אמרה. "והוא רק נער בן שש עשרה" המשיכה. "יש לו כישרון- לירוק אש ומים יחדיו. הוא מסוכן מאוד, אפילו לבני מינו".

   החוורתי. "החלום עבר, הווה או עתיד?" שאלתי.

   "עבר. הקרב הזה לא הוכרע. שני הצדדים הותשו. ודניאל היה בן עשר בלבד. מאז, לא שמענו עליו כלל. חלמו עליו לראשונה זה שש שנים... זה סימן רע, רע מאוד".

   "אולי כדאי שנדון על כך עם מלכינו" התערבה דיה. "יש לי משהו חשוב לדווח. הנסיכה פוס השתמשה ביסוד האדמה. זה לא יכול להיות. כלומר, הנצר האדיר הוא חתול אדמה?!"

   פתאום אקוומרין השתנתה. היא נכנסה למעין טראנס. היא עדיין החזיקה ספל ופרוסת עוגה, והם נפלו ארצה. הספל התנפץ והעוגה נספגה בקפה.

  "ביסוד אחד לא הסתפקה

  "אף לא בשניים או ארבעה

  "את כל החמישה לקחה לעצמה

  "אש, מים, עפר, רוח ונשמה"

   במילים אלו בתנערה אקוומרין והביטה בי. "חשמת היסודות בשליטתך".

ת"ב?

דירוגים?

הפרק הקודם		הפרק הבא